כך הפך הרמב"ם מאיש ששורפים את ספריו לקונצנזוס בעולם היהודי
לצד ההתפעלות מרבי משה בן מימון, היו בעולם התורני גם מי שהתנגדו לו בחריפות, בין השאר על רקע עיסוקו בפילוסופיה היוונית והשקפתו לגבי העולם הבא ותחיית המתים. לפי עדויות היסטוריות, ההתנגדות אליו תרמה לשריפת ספריו בידי אנשי הכנסייה במאה ה-13. איך הפך הרמב"ם, למרות המחלוקות הסוערות, לאחת הדמויות המקובלות והנערצות בעולם היהודי?
"הרמב"ם קובע: זרקת לומד תורה לכלא? זרקת את העולם הבא שלך" – כך נכתב בסטיקר פופולרי של פעילים חרדים מטעם חסידות גור המוחים בימים אלה נגד המעצרים של תלמידי ישיבות בעוון עריקוּת, בהתבסס על קביעה של רבי משה בן מימון: "המבזה את החכמים – אין לו חלק לעולם הבא". מנגד, בקרב המתנגדים לאורח החיים של חברת הלומדים החרדית נוהגים לא פעם לצטט דברים אחרים של הרמב"ם, גם כן מהלכות תלמוד תורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא".
דבר אחד משותף לשני הצדדים בדיון הזה, שתהום פעורה ביניהם – שניהם רואים ברמב"ם דמות מופת שיש ללכת ולפעול לאורה. ההבדל, כמובן, נעוץ בפרשנות לדבריו ובאמירות שבוחרים להבליט.
הרמב"ם, הנשר הגדול, בעל היד החזקה, המורה, "ממשה עד משה לא קם כמשה" – אלו רק חלק מהתארים והביטויים שנכתבו על אחד מהאישים החשובים ביותר שקמו לעם היהודי בימי הביניים ובכלל, רבי משה בן מימון (1138–1204). אלא שהרמב"ם לא תמיד היה קונצנזוס בעולם היהודי. למעשה, נראה שלפחות באחד מהמקרים הובילו מתנגדיו לשריפת ספריו.
הפולמוס שזעזע את העולם היהודי
כגודל השפעתו של הרמב"ם וספריו עם פרסומם, כך גם גודל ההתנגדות שהסעירה את העולם היהודי החל מסוף המאה ה-12. היחס השלילי לספרי הרמב"ם התמקד הן במישור ההלכתי והן בזירה הפילוסופית-יהודית. "הספרים של הרמב"ם החלו להיות מופצים בפרובנס, דרום צרפת, ומשם הגיעו לאשכנז ולעולם היהודי כולו", אומר ד"ר טל בורגנסקי מישיבת מעלה גלבוע, "דווקא פסקי ההלכות של הרמב"ם, שהם כה בהירים וסופיים, היו נעדרי מקורות, מה שעורר עליו ביקורות של רבנים ידועי שם".
עוד על הרמב"ם ב-ynet יהדות:
- למה אנשים קיצוניים פחות מאושרים? הסודות של הרמב"ם לחיים טובים
- פתיחות מחשבתית ומתינות: מה דור הטיקטוק יכול ללמוד מהרמב"ם?
לדבריו, "הראשונים שהעלו טענות כאלה כלפי 'משנה תורה' לרמב"ם היו הדיין רבי פנחס מאלכסנדריה ורבי אברהם בן דוד מפושקירה (הראב"ד), שכתב: 'סבר לתקן ולא תיקן, כי עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם'". את קושיותיו ומחלוקתו עם פסקי הרמב"ם כינס רבי אברהם לחיבור המוכר בשם "השגות הראב"ד", והוא מודפס, לצד הטקסט של הרמב"ם, כמעט בכל מהדורה של "משנה תורה".
פולמוס נוסף, אף הוא בחיי הרמב"ם, התרחש מזרחה משם, בבגדד שבעיראק. רבי שמואל בן עלי ותלמידיו תקפו בחריפות את משנת הרמב"ם, על בסיס האשמה שהוא למעשה כופר בתחיית המתים – היות שהרמב"ם תיאר את העולם הבא כמציאות רוחנית ללא גוף. בין השניים התגלע גם ויכוח הלכתי, אך שרה סטרומזה, פרופ' אמריטה מהחוג לשפה וספרות ערבית ומהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, סבורה כי הבסיס למאבק ברמב"ם נעוץ בהכרה של חכמי בגדד כי מעמדה של בבל כמרכז הכוח והשליטה על העולם היהודי החל לרדת, לצד פריחתם של מוקדי כוח באתרים חדשים.
על פי עדויות מימי הביניים, אנשי הכנסייה הקתולית העלו בשנת 1232 את ספרי הרמב"ם על המוקד. לפי גרסאות רבות, היה זה לאחר שיהודים ממתנגדי הרמב"ם הלשינו באוזני נזירים דומיניקנים כי ספריו מכילים דברי כפירה
הרמב"ם עצמו לא התרגש במיוחד מההתקפות עליו. לתלמיד ששלח לו מאמר של חכם בבלי שתקף אותו על הכפירה לכאורה בתחיית המתים הוא כתב: "ואמנם עניין המאמר נפלאת על הבן (התלמיד) איך שלחו לי כדי שאראה ממנו חוסר ידיעתו (של החכם התוקף)? מה אתה סבור שאני חושב אותו, או גדול ממנו ליודע דבר? לכל היותר הוא בשבילי כמו כל דרשן ותועה כמו שתועה זולתו". בתגובה על ההאשמות נגדו, חיבר הרמב"ם בשנת 1191 את "איגרת תחיית המתים".
הספרים שנשרפו
בעיר מונפלייה בדרום צרפת חי תלמיד חכם גדול בשם רבי שלמה מן ההר. הוא ושני תלמידיו, רבנו יונה גירונדי (מחבר "שערי תשובה") ורבי דוד בן שאול, תקפו בחריפות את "מורה הנבוכים" של הרמב"ם ובשלב מסוים הטיל רבי שלמה חרם על הספר. הם חשבו שהעיסוק בספר עלול לפגוע באמונה התמימה, ולהעמיד את הפילוסופיה היוונית כעיקר ואת לימוד התורה כמשני לה.
מול רבי שלמה ותלמידיו קמה תנועת נגד, אך אז התרחש אירוע שזעזע את העולם היהודי: על פי עדויות מימי הביניים, אנשי הכנסייה הקתולית העלו בשנת 1232 את ספרי הרמב"ם על המוקד. לפי גרסאות רבות, היה זה לאחר שיהודים ממתנגדי הרמב"ם הלשינו באוזני נזירים דומיניקנים כי ספריו מכילים דברי כפירה. סטרומזה מסבירה כי בניגוד לתלמוד שהוכר בידי הנוצרים כחיבור בעל סמכות דתית, ביצירה של הרמב"ם, שחוברה בשלב מאוחר בהרבה, היה קל לחשוד שהיא נושאת מחשבה עצמאית וכפרנית.
הסצנה הקשה טלטלה את העולם היהודי, וחלק ניכר ממתנגדי הרמב"ם הכריזו שהם חוזרים בהם – כולל רבי יונה גירונדי, שעל פי ההיסטוריון ד"ר יצחק אלפסי ראה בשריפת התלמוד שאירעה זמן קצר לאחר מכן עונש על שריפת ספרי הרמב"ם. רבי הלל בן רבי שמואל מוורונה העיד על רבי יונה: "נמס לבבו ולבב כל עוזריו וקיבל עליו ללכת ולהשתטח על קבר הרמב"ם במניין עשרה. והודה בפיו בפני כל העם ואמר: חטאתי לא־לוהי ישראל ואל רבינו משה בן מימון שדיברתי והעוויתי נגד ספריו". ההיסטוריוגרפיה החרדית מדווחת שהכרה זו של רבנו יונה הניעה אותו לחבר את ספרו החשוב "שערי תשובה", העוסק כמובן בדרכי התשובה, אבל בורגנסקי מדגיש כי מדובר בסופו של דבר ב"אגדה עממית" שאין לה תמיכה מחקרית.
על כל פנים, בכך לא הסתיימו הפולמוסים סביב ספרי הרמב"ם. התקפות עליו, במישור ההלכתי ובמישור הפילוסופי-יהודי, המשיכו להתקיים גם בתקופות אחרות ובאתרים אחרים כמו ספרד, צרפת ואשכנז. בין המגינים המפורסמים ביותר על הרמב"ם היה אחד מגדולי החכמים בימי הביניים, רבי משה בן נחמן – הרמב"ן. באיגרת מפורסמת ששיגר לחכמי צרפת הנפתחת במילים "טרם אענה אני שוגג", הוא מכיר בגדולתם אך מצד שני מוחה בתוקף על הזלזול ברמב"ם.
"האיגרת החשובה של הרמב"ן מכירה בגדולתו ההלכתית ובהשפעתו העצומה של הרמב"ם על העולם היהודי", מדגיש בורגנסקי ומוסיף כי אף ביחס ל"מורה הנבוכים" הוא לא הסתייג לחלוטין, אלא ציין כי הרמב"ם עצמו הורה "לא תפרסמוהו ולא תפרשוהו", כלומר שאין כאן התנגדות מהותית. "אין ספק שהעמדה של הרמב"ן היא אלמנט מרכזי בפולמוס סביב ספרי הרמב"ם".
להרחיב את הדעת
כדי להבין איך נכנס הרמב"ם ללב הקונצנזוס היהודי, צריך לחזור אחורה בזמן. מה היה ספרו הראשון? רבים יודעים לומר כי היה זה "פירוש המשנה" המפורסם, אבל לפי המסורת המקובלת, הרמב"ם כתב חיבור אחר עוד קודם לכן. לפי המסורת בהיותו נער, ככל הנראה בגיל 16, חיבר משה בן מימון את "מילות היגיון" – חיבור פילוסופי העוסק במושגי היסוד של הלוגיקה האריסטוטלית. הספר נכתב במקור בערבית, ורק בהמשך תורגם לעברית. עם זאת, יש חוקרים המטילים ספק בייחוס החיבור לרמב"ם, וגם מועד כתיבתו אינו מוסכם. באותן שנים כתב הרמב"ם ספרים נוספים, אך רק חלקם שרדו והגיעו לידינו.
פירוש המשניות של הרמב"ם הציג פירוש מקיף עם היגדים הלכתיים לששת סדרי המשנה. חלק מרכזי בפירוש הזה הוא ההקדמות של הרמב"ם: הקדמה ראשונה הכוללת את השתלשלותה ההיסטורית של התורה שבעל-פה, הקדמה לפרק "חלק" במסכת סנהדרין הכוללת את שלושה עשר עיקרי האמונה המפורסמים של הרמב"ם, והקדמה למסכת אבות המוכרת יותר בשם "שמונה פרקים לרמב"ם" וכוללת סוגיות בנבואה, טעמי המצוות, השגחה והכרת האל, נפש האדם, אתיקה ועוד.
פרופ' אליעזר שביד כתב שסדר כתיבת חיבוריו של הרמב"ם היה מחושב; הוא התקדם בהדרגה מהוראה תורנית המביאה לפילוסופיה אל הוראה פילוסופית המתייחסת לתורה. זו הסיבה לכך ששני ספריו המרכזיים הראשונים היו פירוש המשנה והיצירה המונומנטלית "משנה תורה" (המכונה "היד החזקה"), ורק מאוחר יותר הופיע "מורה הנבוכים".
פרופ' שרה סטרומזה: "הרמב"ם ידע בעל-פה את המשנה ואת התלמוד, אבל סבר שלא צריך לעסוק בזה כל היום. הוא רצה להכיר את האסטרונומיה, את הביולוגיה, את הפיזיולוגיה. ליצור פרויקט שלם שדרכו אפשר להגיע לשלמות ולקִרבה לה"
בשנות ה-30 לחייו החל הרמב"ם לחבר את "ספר המצוות", שבו תיאר את שורשי 613 המצוות ופירוט שלהן. לאחר מכן, במשך עשר שנים רצופות כתב הרמב"ם, לראשונה בעברית ולא בערבית כפי שנהג עד אז, את הספר "משנה תורה". הספר כולל את המסקנות ההלכתיות העולות מכלל המצוות המוזכרות בתלמוד, כאשר הן מחולקות ל-14 נושאים (י"ד בגימטרייה – ולכן מכונה הספר "היד החזקה"). להבדיל מ"שולחן ערוך" העוסק בהלכות הנוהגות בפועל, לא הותיר הרמב"ם פינה מהתורה שלא סיכם להלכה בהירה. כך למשל מופיעים גם הלכות מלכים, הלכות סנהדרין, הלכות קורבנות והלכות כלי המקדש. גם את התשתית ליהדות ולהתנהגות האנושית במסגרתה פרט הרמב"ם להלכות פסוקות.
קשה להפריז בחשיבותו של הספר, שנחשב עד היום לאחד מספרי ההלכה החשובים ביותר בעולם התורני. "ספרי הלכות חשובים כבר חוברו לפני תקופתו של הרמב"ם, כמו 'הלכות גדולות' של רבי שמעון קיירא וכמובן הלכות הרי"ף – רבנו יצחק אלפסי", אומר ד"ר בורגנסקי, "אבל הרמב"ם היה הראשון ולמעשה גם היחיד שלקח את כל התורה שבעל-פה וניסח אותה מחדש. 'היד החזקה' לא בנוי סביב סוגיות התלמוד, אלא באמצעות חלוקה חדשה שהוא עצמו יצר".
לדבריו, הגורם המרכזי לחיבור היה המשבר הלימודי שהתחולל בימי הביניים. ההגירות ההמוניות, הרדיפות והתלאות שפקדו את העם היהודי העלו בליבו של הרמב"ם את החשש שהתורה תישכח. ממש כמו רבי יהודה הנשיא אלף שנים לפניו, הוא החליט לעשות מעשה, להעלות אותה מחדש על הכתב ולהגיש אותה "מוכנה", או כפי שחרז רבי יהודה אלחריזי: "כי ראה המונם, את למי-תורה יצמאו... ואין מאכל לפי הטף, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, וירא כי הנפשות הזמן הכניען, ויקם משה ויושיען והניף כל התלמוד כקמח בכברה, ולקח ממנו הסולת הברה, והכין לעוסקי בעסקי הזמן מאכל מזומן..."
פרופ' סטרומזה מסבירה כי בחיבור "משנה תורה" ביקש הרמב"ם להפחית את הזמן המוקדש ל"שקלא וטריא" – משא ומתן, הדיון ההלכתי בדרך של קושיות ותירוצים – כדי להותיר פנאי לעיסוק בלימוד בתחומי דעת נוספים: "הרמב"ם ידע בעל-פה את המשנה ואת התלמוד, אבל סבר שלא צריך לעסוק בזה כל היום. הוא רצה להכיר את האסטרונומיה, את הביולוגיה, את הפיזיולוגיה. הוא רצה ליצור פרויקט שלם שדרכו אפשר להגיע לשלמות ולקִרבה לה".
שלמות?
"לשיטתו של הרמב"ם, התכלית האנושית והשלמות של האדם היא בסופו של דבר הקִרבה לאל – אלא שאפשר לעשות את זה רק באמצעות ידע פילוסופי, הבנת כללי הלוגיקה, הכרת הפיזיקה ודרכה הכרת המטאפיזיקה, שעשויים להקנות הבנה רחבה יותר של המערכת שנקראת 'אדם' ויחסיו עם האל. לא לחינם מתחיל 'היד החזקה' בפועל 'לידע'".
סודותיו של המורה
"דלאלת אלחאירין", או בתרגומו של רבי שמואל אבן תיבון לעברית, "מורה הנבוכים", נכתב במקור בערבית-יהודית (מפעל התרגום של אבן תיבון סייע רבות בהפצתם העצומה של חיבורי הרמב"ם). כתיבתו הסתיימה בסביבות שנת 1190. במקור נכתב הספר עבור תלמידו של הרמב"ם, רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון, אבל הוא נהפך לאחד מספרי הפילוסופיה המשפיעים ביותר בעולם היהודי, וייצר אדוות גם בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי.
הספר נכתב בגישה רציונליסטית ועוסק בנושאים כבדי משקל כמו שלילת הגשמת האל (התנגדות לתפיסה שלפיה יש לאל גוף או צורה גשמית), טעמי המצוות, בריאת העולם, יסודות הנבואה ועוד. מבלי להיכנס לתכנו העמוק של הספר, סברו מתרגמיו עוד מימי הרמב"ם עצמו כי יש לקרוא אותו בגישה אזוטרית – כלומר בניסיון לפענח את הסודות ששתל מחברו במהלך הפרקים השונים.
ד"ר טל בורגנסקי: "האיגרת החשובה של הרמב"ן מכירה בגדולתו ההלכתית ובהשפעתו העצומה של הרמב"ם על העולם היהודי. אין ספק שהעמדה של הרמב"ן היא אלמנט מרכזי בפולמוס סביב ספרי הרמב"ם"
התפיסה הזו פרנסה דורות של הוגים וחוקרים, כמו גם את ספרו רב המכר של ד"ר מיכה גודמן, "סודותיו של מורה הנבוכים", שבו הוא מסביר כי הרמב"ם חיבר את מורה הנבוכים כדי להעביר את "סודות האמונה" לתלמידים הראויים לכך בלבד. את אלו שיצליחו לפענח את הסודות הוא גם השביע לא לגלות אותם, אלא בדרך רמז – אבל השבועה הופרה בכל דור בידי הפרשנים השונים, שפרסמו שוב ושוב את פרשנותם לסודותיו של המורה הגדול.
ההתקבלות של הרמב"ם
תחת הכותרת "בכל מדינה ומדינה", השאולה ממגילת אסתר, מתאר הרב דוד משה מוסקוביץ, מחבר הספר "המבוא לספרי הרמב"ם", את התפשטות "משנה תורה" בכל רחבי העולם היהודי. גם בבבל, שם כזכור התעוררה התנגדות עזה כלפי רמב"ם, "נהפכה הקערה על פיה", כלשונו, במאה ה-13.
הרמב"ם נחלץ בין השאר לעזרתם של יהודי תימן, הן במישור הפיזי, כאשר באמצעות השתדלותו אצל מלך מצרים בוטלו גזרות, והן בתחום הרוחני, למשל באיגרת תימן המפורסמת שבה עודד אותם לאמונה בדת היהודית מול הדתות הגדולות, והסביר להם כיצד יצליחו להבחין בין משיח אמת למשיח שקר.
אולי ההכרה המכריעה ביותר התרחשה בארץ ישראל בידי רבי יוסף קארו – מחבר "שולחן ערוך", כנראה הספר ההלכתי המשפיע ביותר בארון הספרים היהודי. הוא הכיר ברמב"ם כאחד משלושת עמודי ההוראה, לצד הרי"ף והרא"ש (רבי אשר בן יחיאל), שעליהם יש לסמוך בעת פסיקת ההלכה יותר משאר הפוסקים. רבי יוסף קארו גם טרח לחבר ספר רחב היקף בשם "כסף משנה" הצמוד לטקסט של "משנה תורה", במטרה לאתר את המקורות להלכות הפסוקות, ובכך להשיב על השגותיהם של ראב"ד ורמ"ך, רבי משה הכהן מלוניל, על רמב"ם.
התלהבות רבה מפרסום משנה תורה נרשמה אף בספרד. גם אצל המתנגדים למורה הנבוכים הפילוסופי נכתבו דברי שבח והלל למשנה תורה, שנתפס כחיבור הלכתי שאין לו אח ורע. מוסקוביץ מסיק כי משנה תורה הפך לספר הסמכותי ביותר לבני ספרד בכל מושבותיהם וההצלחה שלו הייתה כה גדולה, עד שגם המון העם לא חדל מלעיין בו, דבר שהכעיס מספר רבנים שחשו כי ניטל כוחם.
משנה תורה המשיך במסעו גם לצרפת ולאשכנז. שם חלחלה ההערצה לספר באיטיות רבה יותר, אבל במהלך הדורות פשט החיבור גם בקרב היהודים שם, עד לציטוט המדהים של אחד מגדולי חכמי אשכנז, המהר"ם מרוטנבורג: "אמנם משבא לידי ספר רבינו משה בן מימון זצ"ל, נשאלתי מאת כבודך שאלה זו, אמרתי בלִבי: אשאל באורים ותומים, ודבר מה יראני והגדתי לך". כלומר, רבי מאיר בן רבי ברוך מרוטנבורג דימה את חיבורו של הרמב"ם לאורים ותומים, שבאמצעותם לפי המסורת ביקשו בני ישראל הכרעה אלוהית בתקופת המקרא.
הרמב"ם בעולם הישיבות
הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, שהיה בשנות ה-80 של המאה ה-19 אחד מראשי ישיבת וולוז'ין המיתולוגית, נהג לנתח את כתבי הרמב"ם עד לרמת המילה והאות, ובעקבות ניתוחיו חילץ המשגות רבות המשמשות מאות אלפי בחורי ישיבות גם כיום, הרכונים על הסטנדר ומבקשים ללא לאות להבין את הרמב"ם. שיטת בריסק, שיטת הלימוד של הרב, נהוגה בישיבות עד לימינו אנו, ואת תורתו הייחודית פרסמו בניו לאחר פטירתו בספר "חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם".
העובדה שאבי השיטה הבריסקאית חיבר את ספרו על הרמב"ם מסבירה חלק מהעיסוק האינטנסיבי בו בעולם התורה, אבל בורגנסקי מוסיף עוד הסבר לספרות הרחבה שחוברה סביב משנה תורה עוד במאות שקדמו לישיבת וולוז'ין: "במשנה תורה אין הרמב"ם מצטט את הגמרא או נשען על המקורות המוכרים. הוא בחר לנסח אותו מחדש, מה שמוביל לשאלת מיליון הדולר, מדוע ניסח את זה הרמב"ם דווקא בצורה הזו? מדוע השתמש במילה המסוימת הזו ולא במונח אחר? הדיוק בכל מילה של הרמב"ם הפך לאנליטי על בסיס התובנה כי אכן לכל מילה יש משמעות".
פרופ' סטרומזה דווקא מסתייגת מהעיסוק הדקדקני בפסקי הרמב"ם. לטענתה, "אילו הוא היה יושב בקרן זווית ומקשיב כיצד הוגים בדבריו, לא בטוח שהוא היה נהנה מכך. הוא לא חפץ בפלפולים בדבריו, להפך – הוא שאף לכך שבאמצעות ספרו יוכלו לעבור מהר על ההלכות המופקות מן הגמרא ויוכלו להתפנות ללימוד של תחומי דעת אחרים".
דבריה של סטרומזה מעלים אסוציאטיבית את הבדיחה הישיבתית הבאה, הנוגעת גם בהשקפה העדתית הקיימת בעולם הישיבות: ראש ישיבה ליטאי הגיע אחרי פטירתו לשמיים והתקבל בישיבה של מעלה. עם היכנסו לבית המדרש החל להתפלפל ולהתנצח בדברי תורה כפי כוחו, והציג ביאור מורכב ומבריק בדברי הרמב"ם. לפתע חש נגיעה בכתפו. הוא מסתובב ופוגש יהודי מצרי שאומר לו כי הוא טעה בהבנת דברי הרמב"ם. מי אתה, שואל ראש הישיבה הליטאי. משה בן מימון, הלה משיב. ראש הישיבה מניף יד מבטלת ומפטיר: "מה 'פרענק' מבין ברמב"ם?"