הדתייה ששלושה מילדיה יצאו מהארון: "הקדוש ברוך הוא לא עושה טעויות"
שלושה מתוך ששת ילדיה של צפרירה ווקר הם הומואים מחוץ לארון. החוויה המשפחתית שינתה את תפיסותיה לגבי להט"ב מקצה לקצה: מהכחשה וניסיונות להיאבק בנטייה היא הגיעה לקבלה ולהכלה. כיום היא מנחה קבוצות של הורים דתיים לילדים להט"בים: "לא מאבדים אף ילד. אהבה היא לא על תנאי. לקחתי את האתגר למקום של שליחות"
"אחרי שילד אחד יצא מהארון, היה לי ברור שזהו. לא חשבתי אפילו על אופציה שעוד אחד יֵצא מהארון", מגלה צפרירה ווקר, תושבת היישוב הדתי-לאומי מורשת בצפון הארץ. "הדעות הקדומות שלי הגיעו עד למחשבה שזה פשוט לא יכול להיות. כשזה קרה, לא האמנתי שזה קורה לי. שלושה מתוך שישה נשמע לי כמו משהו לא הגיוני".
לה ולבעלה, אהרון, יש שישה ילדים: דרורה, יקותיאל, הודיה, בן-נון, אבינעם וצפניה. שלושת הבנים האחרונים יצאו מהארון כהומוסקסואלים; הצעיר שבהם בן 26 כיום. האם, בת 63, עברה דרך ארוכה מהכחשה לקבלה. "קרה שמישהו פנה אליי ואמר, 'זה לא נראה לך מוזר?' זה היה איש רוח שפניתי אליו כי רציתי שהוא יעזור, ובשאלה שלו הוא בעצם זרק אליי: 'איך את מסבירה את זה?' אבל אני לא צריכה להסביר את זה. שהוא יסביר את זה", היא מצביעה למעלה, "ריבונו של עולם יסביר את זה. בייחוד אחרי שלמדנו את הנושא והבנו שזה בטח לא קשור לזה שמישהו ישפיע על מישהו אחר".
בערב שבת פרשת בראשית פקדה שמחה גדולה את משפחת וֶוקֶר. תינוק נולד לאחד מילדי המשפחה, בן-נון, ולבן זוגו אביאל, בסיומו של תהליך פונדקאות. "אנחנו נרגשים מאוד", משתפת צפרירה, אימו של האב הטרי. "אנחנו גם רואים שחל תהליך חיובי – חברים שלנו כתבו על זה בוואטסאפ, מתייחסים וכותבים לנו מזל טוב. אנשים קולטים שזו לא אג'נדה; מדובר בבני אדם. כן, יש קושי, נתקלים במבוכה ואנשים בקהילות הדתיות לא תמיד יודעים איך לבלוע את זה, אבל אנחנו רואים שבהדרגה אנשים מבינים את זה יותר ומתייחסים באנושיות, מלב אל לב, כמו שהתורה מבקשת מאיתנו לכבד כל אדם".
שינוי של 180 מעלות
במקצועה היא מרצה לחינוך מוזיקלי במכללות, ובמקביל היא גם נגנית בתיאטרון פלייבק. כיום היא מנחה קבוצות של הורים דתיים לילדים להט"בים, לאחר שהייתה בעבר חברה בעצמה בקבוצה כזו, ומביאה איתה למפגשים את התובנות מהמסע המשפחתי והאישי שלה. היא מנחה שתי קבוצות הורים, במודיעין ובקריית ביאליק, שנפגשות אחת לחודש במסגרת שיתוף פעולה של ארגון תהל"ה (תמיכה להורים של להט"בים) עם ארגון חברותא – להט"בים דתיים.
עוד על להט"בים מהחברה הדתית בערוץ היהדות:
- הרבנים שפסקו נגד טיפולי המרה
- ריאיון עם השחקן שחר נץ, שמגלם הומו דתי בהצגה "מי שסוכתו נופלת"
- שמואל לקס היה פעם הפנים של טיפולי ההמרה. כיום הוא מבקש סליחה
- הומו מוצהר ורב אורתודוקסי: ריאיון עם הרב רפאל יהונתן פוליסוק
אפשר לומר שווקר, שחובשת כיסוי ראש מלא, משתייכת לזרם המרכזי של הציונות הדתית. היא שייכת לדור שהתקשה לקבל את מציאות החיים הלהט"בית. "לבחורים ובחורות, נערים ונערות, שבאים ממשפחות דתיות ומגלים במהלך החיים שהם להט"בים, עולות שאלות גדולות באמונה ושאלות מול הקהילה, מול ההורים", היא אומרת. "לצערי הרב, זה גורם לרבים מהם לשאול את עצמם אם יש להם מקום בקהילה הדתית. זה פותח גם להורים שאלות באמונה. במהלך הדרך לקחתי את האתגר הזה ממקום של הלם ראשוני, הרגשה שהעולם נופל עליי, למקום של שליחות. יש לי המון סיפוק מהעבודה הזאת עם הורים".
מה היו התפיסות שלך בנוגע ללהט"ב לפני שילדייך התחילו לצאת מהארון?
"אני יכולה להגיד שהייתי בן אדם סטנדרטי בחברה הדתית מהבחינה הזאת. כשהילד החמישי שלנו, אבינעם, היה בן 14, הוא לקח אותנו לשיחה ושיתף אותנו. הוא היה הראשון שסיפר. ברגע הראשון הרגשתי שאני מקבלת את הבשורה הכי גרועה שאמא יכולה לקבל. בדברים אחרים שאנשים מתמודדים איתם הקהילה עוד עוזרת להם. פה זה משהו שאתה אפילו לא יכול לספר, לשתף. פתאום נכנסתי לסוד. יש משפט שנהוג לומר – כשהילד יוצא מהארון, ההורים נכנסים לארון. אז זה היה בדיוק ככה.
"התחושה הראשונית הייתה ערעור של הכול, וגם פחדתי עליו נורא. יש לנו מזל גדול – אני אומרת סיעתא דשמיא – שגם אני וגם בעלי, אהרון, גדלנו במשפחות שבהן אהבה היא לא על תנאי. לכן לא הייתה בכלל שאלה, אפילו לשנייה אחת, שאני אוהבת את הילד, שהוא שלי, שהוא החיים שלי ושהכי אכפת לי ממנו. כן היה חשש – מה יהיה איתו ומה יקרה לחיים שלו – ילד מושלם כל כך, עם אישיות, שאכפת לו מאנשים. הייתי באה ליום הורים והיו מספרים לי שהוא יושב בהפסקות ועוזר לילדים עולים מאתיופיה להכין שיעורים. המורה הייתה מספרת לי את זה עם דמעות בעיניים ואומרת 'איזה ילד יש לך'. פתאום זה נפל עליי וחשבתי, מה יקרה כשאנשים ידעו? אז הוא גמור? אז אין לו מקום בכלל בחברה? היה פחד אלוהים בהתחלה".
קרה שמישהו פנה אליי ואמר, 'זה לא נראה לך מוזר?' זה היה איש רוח שפניתי אליו כי רציתי שהוא יעזור, ובשאלה שלו הוא בעצם התכוון לשאול: 'איך את מסבירה את זה?' אבל אני לא צריכה להסביר את זה. שריבונו של עולם יסביר את זה
בסיומו של תהליך ארוך, כשכבר היה ברור להם מעל לכל ספק שהנטייה המינית של בנם אינה יכולה להשתנות, עברו ההורים לקבלה ולהכלה. "אם אדם נמצא במקום בסקאלה שבו הוא לא מסוגל להתאהב באישה באמת, אין מה לעשות עם זה. אי אפשר לשנות את זה. ברגע שהבנו את זה, הבנו שברור שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו למשהו אחר ממה שחשבנו", מספרת האם. "היה שינוי של 180 מעלות. הבנו שאנחנו פשוט הולכים לקבל את זה כמו שזה, וללמוד לחיות עם זה בשמחה, באהבה".
כשאבינעם למד בישיבת מַחֲנָיִם, ישיבת הסדר דתית-ליברלית בקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון, הוא הרגיש סוף-סוף שיש לו מקום. הרב שלמה וילק, שהיה בזמנו ראש הישיבה, פרסם ב-2016 מאמר בעיתון מקור ראשון שביקר את היחס השלילי כלפי להט"בים בחברה הדתית, ובו כתב בין השאר: "אנשי הלכה כבר קיבלו מחללי שבת ואוכלי חזיר והם מכילים וסובלניים כלפיהם, מעלים אותם לתורה ומקבלים תשלומי חברות לקהילות מהם. הדבר מעיד כי חוסר היכולת לשאת את הלהט"בים אינו הלכתי אלא חברתי גרידא. מדובר בהומופוביה עתיקת יומין".
"הרב וילק כתב לתלמידים מסר בלוח המודעות בישיבה: 'בחורים שנמשכים לבני מינם – אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם אהבת נפש. הרבה יותר קשה לי עם כאלה שמחליטים לא לשמור שבת, כי זו בחירה שלהם. אני יודע שלא בחרתם בזה'", מספרת ווקר. "הבן שלי שלח לי צילום של זה ושנינו פשוט התרגשנו. ממש ירדו לי דמעות. הייתה הרגשה שאנחנו כבר לא לגמרי לבד, ויש מישהו שגם עוזר ולא רק מפריע".
עם הבנים הבאים הכול כבר היה קל יותר?
"לאו דווקא. כי בכל זאת יש הבנה שאלה חיים פחות קלים, יותר מאתגרים. כל דבר הרבה יותר מסובך. זו התמודדות, אבל מקבלים את זה באהבה".
הסוד נחשף בזמן תענית דיבור
הבא בתור שיצא מהארון בפני ההורים היה צפניה, הבן הצעיר ביותר. "חבר של אבינעם נפצע קשה בתאונת טנק, ונשות היישוב עשו תענית דיבור לרפואתו. רק התפללנו ואמרנו תהילים, לא דיברנו מעבר לזה, מתוך אמונה שעבודה על המידות ותיקון של הדיבור יכול לעשות משהו טוב. זה אתגר לא פשוט", היא מתארת. "אני מתחילה להגיד תהילים ומגיע הבן הקטן שלי, והוא אומר לי: 'אמא, עכשיו, כשאסור לך לדבר, יש לי משהו להגיד לך'. מי שמכיר אותו יודע שמתאים לו לעשות את זה ככה, עם ההומור הזה. כמובן לא הצלחתי שלא לדבר בשעה הזאת. ישר שאלתי אותו, אבל אתה גם נמשך לבנות? יש סיכוי שאולי תגלה שאתה כן יכול? הוא ענה 'אני לא יודע'. זה ילד שהיה מדריך בבני עקיבא, כזה שכל הבנות מתות עליו".
על טיפולי המרה: "עוד לא שמעתי על מישהו שזה עזר לו. הבנו שאנחנו זוג 'אהבלים' כשאנחנו מאמינים לזה, ואמרנו לעצמנו: יאללה, שחררו, אתם הורים נהדרים, קבלו את הילדים שלכם, תאהבו אותם, זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לכם, קבלו את זה באהבה"
באחד הימים הזמין צפניה את הוריו לאירוע מיוחד בהובלת הרב בני לאו בבית כנסת הרמב"ן בירושלים. "זה היה יומיים לפני חג הסוכות. נסענו את כל הדרך לירושלים וישבנו שם. ראינו הרבה רבנים ואנשים שנראים כמו חברים שלנו", נזכרת ווקר, "בתוך כמה דקות קלטנו שבעצם כולם שם כמונו, הורים שיש להם ילד להט"ב. פתאום קלטתי שאני ממש מופתעת שהם נראים כמונו".
היה זה ערב בשיתוף ארגון תהל"ה. "כשהגעתי לשם לא יכולתי לדבר, רק בכיתי כל הערב. אבל הרגשתי שהגעתי לבית רוחני. המנחה של קבוצת ההורים ברעננה, ברכה, ניגשה אליי. היא נתנה לי פתק עם המספר שלה ואמרה לי, 'אני רואה שקשה לך, תדעי שיש קבוצה'. בהמשך אני ובעלי השתתפנו במפגשים של הקבוצה הזו ארבע שנים. זה שינה את החיים שלנו", היא מעידה. "כשזה קורה אתה מאשים את עצמך – מה עשיתי לא בסדר, מה לא טוב בזוגיות שלנו, מה לא טוב באימהות שלי – או שמאשימים אחד את השני. יש המון האשמה עצמית כזאת, שבטח אנחנו כהורים עשינו משהו לא בסדר שבגללו זה קרה".
בטיפולי המרה לפעמים מדברים על זה שהנטייה המינית קשורה כביכול ליחסים עם ההורים או ליחסים בין ההורים.
"אכן כשפנינו לעזרה בין השאר הגענו לייעוץ להורים, אצל מטפל חרדי מתון, והוא הציג בפנינו תאוריה שאחר כך הבנו ששייכת לעולם טיפולי ההמרה, שלפיה המשיכה לגברים נוצרת מזה שהאמא דומיננטית ואבא יותר פסיבי, והוא הסביר לנו איך לשנות את הסדר המשפחתי. אתה יודע, הורים אומרים לי, 'אם משהו יכול לעזור לילד שלי, אני יכולה לעשות הכול! אפילו לטוס לירח ולחזור, כל מה שיכול לעזור לו'. גם אנחנו אמרנו שנעשה הכול. שנה שלמה היינו נוסעים למקום רחוק מאוד, לטיפולים כאלה. הוא ביקש מאיתנו שאני אתרחק מהילד קצת, ובעלי יתקרב אליו יותר, כל מיני הִנדוסים כאלה, והלכנו איתו כדי לתת לזה הזדמנות. פעם בכמה חודשים בדקנו אם משהו משתנה, וראינו ששום דבר לא משתנה.
"לקח לנו זמן עד שלמדנו את הנושא לעומק והבנו שאלה השערות שלא הוכחו מעולם. נוח מאוד להשתמש בהן כשמישהו לא רוצה להכיר בזה, כי זה סותר לו את התורה, ואז הוא מחפש דרכים להוכיח שבעצם זו בחירה. להבנתי צורת החשיבה הזאת באה בעצם לכסות על זה שיש לאנשים שאלות גדולות באמונה, ואז הם משתמשים בתשובות האלה. למדתי מהרב יהודה עמיטל שעדיף לחיות עם שאלות גדולות מאשר לענות תשובות לא מספקות. עוד לא שמעתי על מישהו שזה עזר לו. אצלנו זה עוד עבר בקלות יחסית עד שהבנו שאנחנו זוג 'אהבלים' כשאנחנו מאמינים לזה, ואמרנו לעצמנו: יאללה, שחררו, אתם הורים נהדרים, קבלו את הילדים שלכם, תאהבו אותם, זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לכם, קבלו את זה באהבה. זה בורא עולם, תעזבו את כל השאר, זה לא מעניין. אבל פגשתי בחורים שעברו בטיפולי המרה דברים גרועים".
מה למשל שמעת מהם?
"היו כאלה שממש סכסכו ביניהם ובין ההורים שלהם, בגלל כל מיני תאוריות כאלה. טיפולי המרה הם מניפולציה מסוכנת ביותר. פגשתי בחורים וגם בחורות שהלכו לכיוונים האלה, וזה הביא אותם למצבים מסוכנים מאוד. בחורים סיפרו לי שרבנים ומטפלים אמרו להם 'בטוח, 90 אחוז שאתה יוצא מזה', ואחרי כמה זמן, כששום דבר לא זז, הם באו למטפל והוא אמר: 'אתה לא רוצה מספיק'. כשהוא אומר את זה, הבחור קולט שהוא לבד, כי הוא יודע כמה הוא רוצה. החברה הדתית נמצאת בתהליך, ברוך השם, ויש התקדמות, אבל נקודת ההתחלה נמוכה מאוד".
על רבנים שהפנו או עדיין מפנים צעירים לטיפולי המרה היא אומרת: "אני מאמינה שאצל רובם זה מבורות. אני לא מאמינה שיש כל כך הרבה אנשים אכזריים בעולם. לדעתי אצל רובם זה בא מחוסר העמקה ומחוסר הבנה. בהתחלה גם אני לא ידעתי מה זה. אני רוצה להאמין שבתקופה האחרונה, בגלל המודעות, יש פחות מוסדות שמובילים לשם. יש יותר רבנים שיש להם מודעות, אני גם פוגשת אותם, אבל בצד השני עדיין יש תופעות שמתחוללות ומסכנות חיי אדם. יש הבדל עצום בין בירור הנטייה ומקומה על הרצף, באופן מקצועי ללא שיפוטיות, ובין טיפולי המרה. חשוב לדעת שיש נתונים מדאיגים מאוד על הנזקים של הטיפולים האלה – פגיעה בביטחון העצמי, החמרת הסבל, עלייה בסיכון לדיכאון ולאובדנות. בתורה שלנו כתוב 'ובחרת בחיים'. לא יכול להיות שבגלל יהדות חבר'ה ישנאו את עצמם ויגיעו למקומות של דיכאון ואובדנות, או יאמללו בנות זוג".
להיות אמא שמחה
הבן השלישי שיצא מהארון הוא בן-נון, שקיבל את שמו הייחודי בעקבות סבו המנוח, יהושע. "אצלו זה בא ממקום עוד יותר מפתיע, כי זה היה לא הרבה אחרי שצפניה, הקטנצ'יק שלנו, יצא מהארון. הוא יצא עם בחורה שנה שלמה, וראו שהם ממש מתאימים מבחינה אינטלקטואלית, מבחינת מראה ומבחינת תחומי העניין – אבל אני לא יכולה להגיד לך שלא הרגשנו שמשהו חסר שם", מספרת האם. "הרגשנו משהו, אבל לפעמים יש דברים שלא רוצים לראות, והשתדלנו ממש לא לראות את זה – כי תכננו לו חיים קלים יותר, רגילים יותר. היה אפילו שלב שבו הוא אמר לי 'אמא, אני חושב שנלך על זה'. שאלתי אותו: אתה ממש אוהב אותה? חיפשתי את הפרפרים בבטן. אני יודעת איך נראים כשמאוהבים. הוא ענה לי איזו תשובה מוזרה, 'זה המקסימום שאני יכול, אז אני חושב להתחתן'. בסופו של דבר, בהשגחה עליונה, זה התפוצץ. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כשהם התחילו להיפגש הוא חשב שהוא בי ושיתף אותה בזה, אבל הם ראו שבעצם זה לא עובד".
גם היציאה מהארון של בן-נון לוותה בחששות מצד ההורים. "הוא אחלה עם ילדים והיה ברור שהוא יהיה אבא מדהים. לפי הכלים שהיו לי עד אז, לא היה שום ציור שיכולתי לצייר לעצמי לגבי העתיד שלו", אומרת ווקר. "יום אחד אחותו הבכורה, דרורה, שהיא מהסוג הילדים שמחנכים את ההורים שלהם, הרימה אליי טלפון. היא אמרה לי: 'אמא, תקשיבי, בן-נון היה אצלי בבית ואמר לי שהוא לא רואה עתיד לחיים שלו. אני מכירה אותך ואני יודעת שגם את לא רואה לו עתיד, וזה מאוד-מאוד מסוכן לילד שאמא שלו לא רואה לו עתיד'. כשהיא אמרה את זה ממש התחלחלתי, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הרגשתי שאני ממש עוברת טרנספורמציה. באותו רגע החלטתי: לא מעניין אותי אם זה הגיוני או לא הגיוני, אם זה מה שלמדתי פעם, אם זה מה שהכרתי או לא – לבחור הזה יהיה עתיד, ועתיד טוב".
על החתונה של בן-נון עם בן זוגו אביאל, לפני ארבע שנים, צולם פרק בסדרת הרשת "ארון הקודש" של כאן דיגיטל. עד היום גם צפניה כבר הספיק להתחתן, עם בן זוגו איתי. "יש המון רגעים של נחת ושמחה מהילדים האלה, אנחנו מאושרים איתם ומאושרים בהם", אומרת אימם, "יש איזה מקום של ענווה מול הקדוש ברוך הוא: זה מה שנתת לי, אתה סומך עליי שאני אדע להתמודד, ואני הולכת להיות אמא שמחה".
יש אזור עיוור בחברה הדתית. אנשים טובים יכולים לעשות נזק גם דרך פאסיב-אגרסיב, כשלא אומרים משהו מעליב אבל מצד שני מתעלמים, כאילו זו בושה, דבר שלא מדברים עליו. זה פוגע מאוד, בילדים וגם בנו. כמה אנשים יכולים להיות נזירים או לחיות בבדידות? מעט מאוד. אז איזו עוד אפשרות יש?
כשהילדים התחתנו, היו כאלה שהוזמנו ולא באו לטקסים?
"לא כל כך לקחנו צ'אנסים. הזמנו רק את אלה שממש איתנו, במאה אחוז, כי אתה לא רוצה לעבור עוד כאפה ועוד כאפה. יש לי אח שהוא מאוד-מאוד תורני, ומבחינה רגשית הוא ואשתו לגמרי איתנו, אבל מבחינת הטקס קשה להם – אז הם מצאו דרך לבוא בהתחלה, להתלבש חגיגי, לחבק אותם ולהביא מתנה גדולה, ואפילו לא היה אכפת להם להצטלם איתנו, אבל הם לא היו בטקס עצמו. בעיניי זה יפהפה, שבן אדם מרחיב את מה שהוא מסוגל אליו כי הוא מבין שיש פה בן אדם. יש פה חיים של מישהו, זה לא סתם פוליטיקה".
איפה הילדים ממוקמים כיום ביחס לדת?
"אפשר לומר שהם על הרצף הדתי. בזמן האחרון אבינעם החליט שהוא מוריד את הכיפה, וזה קשור גם ליחסים עם החברה הדתית, אבל הוא בהחלט יקרא לעצמו מסורתי-דתי. שני האחרים, בן-נון וצפניה, דתיים בדרך שלהם. הם מצאו בתי כנסת שהם יכולים להגיע אליהם ולהרגיש ממש בבית, ולא להרגיש ליגה ד'. קשה נורא לבוא לבית כנסת שלא מקבל אותך כמו שאתה".
יש כל מיני דעות קדומות על להט"ב, ואחת מהן היא שזה "מידבק". היה שלב שבו התחלת לחשוב אולי אח אחד השפיע על אח אחר?
"המדע בעצמו חוקר, לא בהכרח יודעים להסביר בדיוק ממה נטייה מינית נובעת ויש כל מיני השערות, אבל ברור שיש אלמנטים תורשתיים וברור שזה לא מידבק. יש פה משהו פנימי מאוד, שבא מתוך האדם עצמו".
מול המגמה של קבלה והכלה בחברה הדתית-ליברלית או במיינסטרים של החברה הדתית-לאומית, רואים גם מגמה הפוכה בחלק מהציונות הדתית, בעיקר בחברה השמרנית יותר, החרד"לית. יש קולות שפתאום מרגישים צורך במגננה, כזו שלא פעם הופכת להיות אגרסיבית.
"נכון. אני יכולה להגיד שהיישוב שלנו, מורשת, די שמרני ויש בו הכול – יש אנשים מתונים יותר ויש אנשים מתונים פחות – ואני רואה שברמה האנושית, גם אנשים שאפילו קשורים למפלגת נעם לא עשו אף פעם משהו פוגעני כלפינו. מצד שני, אני חושבת אלף פעמים לפני שאני משתפת בקבוצה של חברים על חתונה או לידה. יש אנשים שמבחינתם יכולים לחוות את זה כאילו זו אצבע בעין, אבל בשבילנו זה פשוט לחיות".
לאנשים שנרתעים מקהילת הלהט"ב יש נטייה להגיד שהם לא מתנגדים לאנשים, אלא לאידאולוגיה הפרוגרסיבית.
"לגבי הדעה הזאת, שזה רק 'הפרוגרס והפרוגרס' – באמת יש פרוגרס קיצוני בעולם, ויש אנשים שבאמת איבדו את זה, אבל כשאנחנו מדברים על צעירים להט"בים או להטב"קים בציבור הדתי, כמעט לא תמצא מצב שמישהו רוצה את זה. הומו דתי מבין שנפל עליו תיק ושהוא מתמודד עם משהו. זה הכי לא פרוגרס, זה פשוט להיות בן אדם. יש אזור עיוור בחברה הדתית, פשוט אזור עיוור. אחת הדרכים שבהן גם אנשים טובים יכולים לעשות נזק היא דרך פאסיב-אגרסיב, כשלא אומרים משהו מעליב אבל מצד שני מתעלמים, כאילו זו בושה, דבר שלא מדברים עליו. זה גם פוגע מאוד, בילדים וגם בנו. כמה אנשים יכולים להיות נזירים או לחיות בבדידות? מעט מאוד. אז איזו עוד אפשרות יש ללהט"בים? לחיות ברחוב? לחיות עם אנשים שלא יודעים מי הם?"
ההפך מפרוגרס
המאבק השמרני נגד הלהט"ב, בשם "ערכי המשפחה", נראה לה מופרך בהקשר הישראלי. "ילדים ממשפחות דתיות גדלים על הערך של המשפחה. בשבילם משפחתיות היא הדרך למצוא את האושר שלהם. הם גדלו במשפחות גדולות, והם הכי ההפך מפרוגרס", היא מדגישה. "מדברים על 'ערך המשפחה'. אני מכירה גם להט"בים חילונים לגמרי שהדבר הכי חשוב להם זה שיהיו להם ילדים, קל וחומר ילדים למשפחות דתיות. תחשוב כמה כסף הם משקיעים בזה, כמה זמן, כמה שנים עד שהם משיגים את זה. הם לא מוותרים, וזה רק מראה כמה הם רוצים משפחה".
מה המסר שלך להורים דתיים שיש להם ילדים להט"בים?
"קודם כול, אנחנו סומכים על הקדוש ברוך הוא שהוא לא עושה טעויות. אם הוא נותן לנו אתגר, אנחנו צריכים לעמוד באתגר הזה בצורה הטובה ביותר. הכי חשוב לי להגיד להורים: אין שום סיבה שתהיו עם זה לבד. זה גורם להמון כאב וסבל. עצם זה שנפגשים עם עוד הורים, שיודעים בדיוק מה אתם עוברים ומבינים אתכם, זה עוזר. כל אחד בוחר את מה שהוא בוחר, ויש אצלנו מגוון עצום של בחירות – מה ההורים עושים עם זה, עד איפה הם נפתחים ואיפה הם שמים גבולות. חשוב לנו בקבוצות לאפשר לאנשים את הדרך שלהם".
לדבריה, במפגשים של קבוצות ההורים שהיא מנחה "מותר גם לבכות ולהגיד מה כואב. אחרי שבוכים ומציפים שם את החלקים הכואבים, מגיעים גם הצחוקים וההקלה. כשבן אדם משחרר את זה ולא נאבק בזה, הוא יכול להגיע לאושר ולשמחת חיים".
קבוצות התמיכה והמפגש להורים של להט"בים מהמגזר הדתי, בשיתוף עם ארגון תהל"ה, הן רק חלק אחד מהפעילות של ארגון חברותא. הקבוצות נועדו כאמור להיות מרחב להתמודדות, שיח, קבלת מידע וליווי סביב תהליך היציאה מהארון והחיים של ילדיהם כחלק מהקהילה הלהט"בית והדתית. הקהילה של עמותת חברותא, הפועלת ליצירת חברה דתית מכילה ומקבלת יותר, כוללת יותר מ-2,500 להט"בים דתיים, חרדים, מסורתיים, חוזרים בתשובה ודתיים לשעבר. לצד הפעילות הקהילתית, מערך הסיוע והתמיכה של הארגון נותן מענה ליותר מ-800 פניות מדי שנה.
"לא מאבדים אף ילד. אהבה היא לא על תנאי", מסכמת ווקר את העיקרון שמנחה אותה, "מוצאים את הדרך לשמור על הילדים ועל המשפחה ביחד. לכל אחד יש קרובי משפחה אחרים, אחים אחרים והורים אחרים. אין פה איזה פטנט. אבל עצם החברותא, עצם היכולת לחלוק ולחשוב יחד, עוזרת לאנשים להגיע לגרסה הכי טובה של עצמם בסיפור הזה ולשמור על המשפחתיות שלהם, על הילדים שלהם, וגם על האמונות ועמוד השדרה שלהם. כן, חיים בקונפליקט, אבל בתוך הקונפליקט מוצאים איך לבחור בחיים".
shmunitz@gmail.com