הבריחה מאחריות מנוגדת למסורת היהודית
הדרישה שהנושאים באחריות המדינית יודו בטעותם ויגידו "חטאתי" אינה רק אובססיה מיותרת. היא נובעת מהציר המרכזי שסביבו נעה המסורת שלנו. ההתחמקות של הממשלה מאחריותה לאחר טבח 7 באוקטובר מזכירה את התנהגותו של אדם הראשון בפרשת בראשית, כשהוא מאשים את חוה בחטאו
השבוע ציינו שלוש שנים לטבח הנורא בתולדות מדינת ישראל, ובשיח הציבורי עולה שוב הציפייה שמישהו מאלו שנושאים באחריות המדינית למתרחש אצלנו יתייצב ויאמר: חטאתי, עוויתי ופשעתי. האם זו ציפייה מוצדקת? או שאולי העיסוק בה הוא אובססיה מיותרת?
פרשת השבוע, בראשית, שאותה נקרא בשבת בבתי הכנסת, עוסקת בשאלה הזו ממש. סיפור בריאת העולם המתואר בפרשה מגיע לשיאו עם יצירת נזר הבריאה, האדם. לפי המסופר, א־לוהים אומר לאדם שכל העולם נתון לרשותו. הוא יכול לאכול ולנצל כל דבר, חוץ מעץ הדעת שנאסר עליו באכילה. והנה מגיע הנחש, מפתה את חוה, בת זוגו של אדם, ומציע לה לאכול מהפרי האסור. היא עושה כן ונותנת גם לאדם לטעום ממנו. א־לוהים מאוכזב ומתפלא, ושואל את אדם: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"
לשאלה הזו יש שתי תשובות אפשריות: כן או לא. אבל לא זו תשובתו של אדם. הוא מנסח את תשובתו אחרת – "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". האם הוא שיקר? ממש לא. האם יש כאן תיאור עובדתי מדויק של רצף האירועים? אכן כן. אבל מה שחסר בתשובה הזו הוא קבלת אחריות.
הוא מאשר שהוא אכל, אבל יעברו תשע מילים עד שנגיע לזה. אכלתי, אבל זה לא אני; אני לא אחראי ולא אשם. זו האישה שאתה, א־לוהים, נתת לי, שנתנה לי לאכול. על הסיפור הזה אמרו חכמים כי אדם הראשון היה כופר בעיקר. הפרשנים כבר תהו מניין הגיעו לכך חכמינו, שהרי אין הוכחה במקרא לכפירה כלשהי של אדם. אחד מהחכמים, רבנו חננאל, אף אמר כי מי שחושב שאדם הראשון היה כופר עתיד לתת את הדין על כך. ואף על פי כן, משהו בהתנהלותו של אדם הראשון הציק לחכמינו, עד שהביעו אמירות נחרצות וקשות ביחס אליו.
ייתכן שהטרידה אותם כפיות הטובה שלו כלפי א־לוהים: במקום להודות על האישה שקיבל, הוא מתלונן עליה. אבל נדמה לי שהבעיה המרכזית בהתנהגותו של אדם חמורה הרבה יותר: הוא פשוט לא מקבל אחריות על מעשיו. זו פגיעה במהות הקיום האנושי ובמה שמבדיל בינו ובין בעלי החיים. זה מותר האדם מן הבהמה.
אדם נשאל אם אכל. היה עליו לענות: כן, אכלתי; אשמתי בכך שלא צייתּי למצוותך. איך זה קרה? למה? התשובות יהיו טיעונים מקילים בעונש, אבל לפני הכול, תודה שכשלת. הכרת החטא וההתוודות עליו הן מרכיבי יסוד בתשובה. כל סיפור יום הכיפורים מתחיל בכך שיש לנו אומץ לומר "אשמנו". זה נכון בנוגע לכל אדם, וכשעוסקים במנהיגות, הדבר נכון שבעתיים.
שני מנהיגים גדולים קמו לעם ישראל בראשית ממלכתו: שאול ודוד. האחד הודח אחרי כישלונו, כשלא סיים את המלחמה עם עמלק כפי שהצטווה, בעוד מלכותו של דוד המלך וזרעו נמשכה, למרות מספר חטאים גדול יותר שבהם כשל לפי התנ"ך. חכמינו כבר עמדו על התופעה המיוחדת הזו ואמרו: "שאול באחת – ועלתה לו, דוד בשתיים – ולא עלתה לו". כלומר, חטא אחד של שאול גרם להדחתו, בעוד דוד חטא פעמיים ולא הודח. מדוע?
ההבדל בהתנהגות בין שתי הדמויות ניכר לעין. שאול אומר: "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" – זה לא אני, זה העם. לעומתו, דוד אומר לנתן הנביא, אחרי שהוא מוכיח אותו על כבשת הרש שגזל: "חטאתי להשם". עצם החטא אינו סיבה להדחה. להפך, אין כמעט מנהיג בולט בתולדות עמנו שלא כשל פה ושם, ממשה ועד דוד. יתרה מזאת, חכמים טענו כי הודאתו של יהודה בחטאו עם תמר סייעה לו ולזרעו לקבל מלוכה – "שאלה זו שאלו התלמידים לרבי טרפון בצילה של שובך ביבנה: מפני מה זכה יהודה למלכות? אמר להם: מפני שהודה במעשה תמר".
ההיגיון העומד מאחורי התשובה הזו פשוט: מי שלא יודה בטעותו לא יוכל להפיק לקחים, שהרי לטעמו ולפי הגיונו הוא לא טעה אלא אחרים, וממילא אין לו מה לתקן. המלך היחיד שהודח מתפקידו הוא זה שלא ידע להגיד "חטאתי", ובמקום להודות באחריותו השליך את האחריות לכל עבר – לעבר אשתו, העם, מפקדי צבאו וכדומה – כל אחד חוץ ממנו.
סיפורו של אדם הראשון אינו עוד פרט אזוטרי במקרא. זהו הציר המרכזי שסביבו נעה המסורת היהודית וההלכתית מאז בריאת האדם ועד ימינו אנו: קבלת אחריות על המעשים, חרטה, קבלה לעתיד. אין אפשרות לדלג על השלבים הללו.