אישה בורחת משגרה
כבר שנים שיש לי חוק ברזל לגבי יום ההולדת שלי: אם אין קורונה, מלחמה או סיבה אחרת שבגללה נתב"ג נסגר, אני עולה על מטוס | סטטוס: גרושה
כבר שנים שיש לי חוק ברזל לגבי יום ההולדת שלי: אם אין קורונה, מלחמה או סיבה אחרת שבגללה נתב"ג נסגר, אני עולה על מטוס. מבחינתי אפשר לעוף גם ליומיים לעיר אירופית שבה האטרקציה המרכזית היא סניף גדול של זארה. העיקר שאתעורר בבית מלון.
מהצד כולם בטוחים שאני מנכ"לית החיים הטובים: כי למה לחגוג עוד שנה של קמטים במסעדה כשאפשר לטייל בעולם? רק שהאמת קצת פחות אינסטגרמית: אני אישה בורחת משגרה. כן. יום הולדתי הוא היום היחיד שבו אני פוחדת שהמציאות תדפוק לי בדלת ותזכיר לי שהפנטזיה שלי על משפחה גרעינית נורמטיבית, בעל ושלושה ילדים, התרסקה לפני שנים עם מצנח מחורבן.
חשוב לי לדייק: אני שלמה עם הגירושים שלי. ברור שהייתי מעדיפה להישאר נשואה באושר פלוס עוזרת בית עד עצם היום הזה, אבל החבילה הספציפית הזאת כנראה לא הייתה במלאי במועד ההזמנה. ואני גם שלמה עם העובדה שבנסיבות שנוצרו נשארתי עם ילדה אחת. נכון, בהזמנה המקורית סימנתי "שלוש יחידות", אבל בסופו של דבר גיליתי שגם דגם יחיד מגיע עם מגוון יתרונות.
אני ובתי מרגישות לא פעם כמו "בנות גילמור", רק בלי המבטא האמריקאי, הקפה האינסופי, הסבים העשירים והמחזרים ההורסים. טוב, כשחושבים על זה, נשארנו בעיקר עם הקטע של "אמא ובת". ועדיין, אנחנו באמת החברות הכי טובות, מדברות על הכול, ואני יכולה לתת לה זמן ותשומת לב שאולי היו מתחלקים אחרת אילו היו לי עוד שני ילדים שרבים עכשיו כי אחד העז לנשום ליד השני.
בקיצור, 364 ימים בשנה אני לגמרי בעד המשפחה הקטנה שלי. חוץ מיום ההולדת. כי בזמן שחברותיי מספרות על הבוקר שבו שלושה ילדים ובעל אחד מעירים אותן בצרחות שמחה, בלונים ופנקייקים שרופים (בשעה שהבעל סגר בסתר יום ספא), אצלי, בהינתן שאין נתב"ג, הבוקר נראה קצת אחרת. בתי האהובה מביאה לי חיבוק ענק, נותנת לי את המתנה ואת הברכה הכי מרגשת בעולם, ואז הולכת לבית הספר.
וזהו. השעה שמונה בבוקר ויש לי עוד יום הולדת שלם להעביר. ואם אין לי בן זוג באותו סיבוב, אני עושה את הדבר החגיגי המתבקש: פותחת מחשב ועובדת.
ואז מתקרב הערב ומתחיל מבצע "לא ייתכן שביום הספציפי הזה אוכל טוסט מול הטלוויזיה". ובמילים אחרות: השלב שבו אני נאלצת להשתמש ב"קלף יום ההולדת" ומצליחה לגרור את חברותיי האומללות לסושי באמצע השבוע, בשעה שביום רגיל הצעה כזאת הייתה נתקלת ב"את נורמלית? מחר יש עבודה".
ובאמת, אני אדם אופטימי. טוב, בסדר, אולי תגידו מדחיקה. אבל כזו שנוטה לזרום עם הקלפים שהחיים חילקו לה. להתרכז בטוב, במה שקיבלתי, במקום במה שאין. אבל ביום הולדתי, משום מה, המסה הזאת שנקראת משפחה פתאום חסרה - אותה חבורת אנשים שלא צריך לתאם איתם שבועיים מראש כדי שיבלו איתך. כאלה שפשוט נמצאים שם כי הם שלך.
אז גם השנה תכננתי בריחה, כי למציאות קשה יותר לדפוק בדלת כשאת לא בבית. למדתי לחיות בשלום עם המשפחה שיש לי במקום להתאבל על המשפחה שחשבתי שתהיה לי. ועדיין, מותר לי יום אחד בשנה לקחת את המשפחה הקטנה שלי, להעלות אותה על מטוס ולחגוג כאילו לא חסר בה אף אחד. מה גם שאם כבר נגזר עלינו להיות "בנות גילמור" בלי הסבים העשירים והמחזרים ההורסים, לפחות שנשתה קפה באיזה דיינר בחו"ל. וממש לא חייבים בו את לוק. גם ככה תמיד הייתי בטים כריסטופר.