כשמואשם בעבירות מין החליט להתחיל איתי
בעוד נשים נוטות לפקפק בעצמן ולנתח כל צעד, גברים רבים נוטים להעריך את עצמם בנדיבות יתר, ושולחים הודעת היכרות בלי לחשוב פעמיים. אבל מה קורה כשהביטחון העצמי חוצה כל גבול? סטטוס: גרושה
לאחרונה, במפגש עבודה, ישבתי לשיחה עם שחקנית שבצעירותה הייתה גם דוגמנית. היא באמצע שנות ה־50 שלה, עדיין נראית כאילו יצאה מפרסומת לחיים הטובים, ולפני כמה שנים התגרשה. מאז, היא מספרת, היא מתקשה להתאושש מהגברים שפונים אליה ברשתות. לא מהכמות, בעיקר מהאופטימיות.
היא פשוט לא מבינה מה גורם לגברים שמבוגרים ממנה בהרבה, או רחוקים שנות אור מטעמה, לראות את הפרופיל שלה ולחשוב: "הנה, זאת בטח רק מחכה שאשלח לה הודעה". אמרתי לה שלדעתי זה קשור מאוד לסטטוס. כבר כתבתי בעבר על התפיסה ההזויה שלפיה גרושה היא אישה שהורידה את כל דרישות הסף. פעם היא רצתה אהבה, משיכה, תחומי עניין משותפים. היום? אם אתה נושם ומצליח למצוא את כפתור ה"שלח", עברת לשלב הבא.
אלא שאז, גבר שנכח איתנו בשיחה, האיר את עיניי: לדבריו, אנחנו הנשים משקיעות יותר מדי אנליזות במשהו שגברים עושים בלי לחשוב בכלל. הגבר הממוצע ששולח הודעה לא בהכרח עוצר לבחון את מידת ההתאמה, את פער הגילים או את סיכויי ההצלחה. הוא רואה אישה שמוצאת חן בעיניו ופשוט מנסה. מה כבר יש לו להפסיד?
והחלק הכי מעניין בהסבר שלו? שגברים, ברובם, נוטים להעריך את עצמם בנדיבות רבה יותר. או במילים שלו: "לפעמים גם גבר שהוא חתול, מסתכל במראה ורואה אריה".
חשבתי על כל הנשים היפהפיות והנהדרות שאני מכירה, שנוטות לעמוד מול מראה ולראות בעיקר את הקמט ליד העין. אולי באמת יש לנו מה ללמוד. אנחנו עוד מתלבטות אם התמונה מספיק מחמיאה כדי להעלות אותה, והחתול כבר שלח הודעה לשלוש לביאות.
וכן, גם אליי מגיעות לעתים פניות הזויות לפרופיל. בסדר, זכותו של אדם לנסות, וזכותי לא להיות מעוניינת. אין צורך לכנס ועדת חקירה בעקבות כל "היי".
אבל הגיעה פנייה שהשאירה אותי פעורת פה. גבר בעל מקצוע מכובד, שכיכב לאחרונה בכותרות בעקבות אישומים חמורים במיוחד בעבירות מין, החליט שזה זמן מצוין בשבילו להתחיל איתי.
לרגע בהיתי במסך בהלם. מה בדיוק התוכנית פה? שלא אזהה אותו? שאומר לעצמי: "אממ... הוא נראה קצת מוכר. אולי הוא הופיע ב'מאסטר שף'?". או שאולי פשוט לא יהיה לי אכפת? שאקרא את ההודעה ואחשוב: סוף־סוף, גבר עם עבר עשיר! שאדמיין איך אני מביאה אותו למפגש חברות, מציגה את עיסוקו, ואז מוסיפה שבשביל שאר קורות החיים אפשר פשוט לפתוח את מדור הפלילים. או לחלופין, שאתהלך ברחוב עם תיק
מעצבים, וכשמישהי תחמיא לי, אמהר להכריז בגאווה: "זה עוד כלום. את לא מבינה איזה תיק יש לחבר שלי".
וכן, מובן שלא עניתי וחסמתי מייד, אבל החלחלה העמוקה נשארה. כי זו בדיוק הרעה החולה של הרשתות החברתיות. היתרונות שלהן אדירים: בזכותן את יודעת מה קורה עם חברים שלא פגשת שנים, ובאופן אישי, בעיניי הן כלי נהדר למציאת זוגיות. כגרושה, תמיד העדפתי אותן על פני האפליקציות.
>> לכל הטורים של יפעת מנהרדט
אבל הקרבה המדומה הזאת מאפשרת גם לאנשים שאת שמחה שיצא לך לשמוע עליהם רק דרך מהדורות החדשות, לצעוד ברגל גסה ישר לתוך התיבה האישית שלך. פתאום את מבינה שהאיש הזה מכיר עכשיו את שמך, ראה את תמונותייך והכניס אותך למיינד.
אין לי שום בעיה עם חתול שמביט במראה ורואה אריה. עוף, עוף, תרים לעצמך. אבל יש לי בעיה קשה עם עכבר ביבים שמביט במראה ועדיין רואה אריה. אני לא יודעת מה בדיוק הוא מחפש. אני מחפשת מדביר.