הפרמדיקית גאיה צוברי נפצעה בשג'אעיה: "אומרים לי 'מה? יש בעזה בנות?'"
הלוחמת נורתה בשתי רגליה כשניסתה להציל פצועים תחת אש, ובמשך חודשים למדה ללכת מחדש בעזרת סד. היום היא חולמת לחזור לרקוד, ומבקשת להפנות את הזרקור לפרמדיקיות הלוחמות שמצילות חיים בעזה: "יש המון כאלה, צריך להעריך אותן" | גיבורות, פרויקט מיוחד
גאיה צוברי, בת 22 מרמת גן, נפצעה באורח קשה בשתי רגליה מירי במהלך ניסיון להציל פצועים תחת אש בשג'אעיה
תפקיד בזמן הפציעה: פרמדיקית בגדוד 53 של חיל השריון
את השבת האחרונה של קורס הפרמדיקים היוקרתי של צה"ל, רגע לפני שהם מתפזרים לכל עבר אחרי שנה ושלושה חודשים ביחד, החליטו הפרמדיקים הצעירים לעשות ביחד בקיבוץ סופה שבעוטף. זה היה ב־7 באוקטובר. "היו כמה בנות קורס שהיו לפני כן במכינה קדם־צבאית בקיבוץ סופה, שאמרו שהמכינה יצאה לחג ושאפשר לישון בחדרים שלהן. עשינו ארוחת שישי ביחד, כולם לבושים בלבן, עשינו קידוש, היה אחלה ערב. למחרת בשש וחצי בבוקר התעוררנו לצלילי צבע אדום, רובנו לא ידענו מה זה. הייתה בהלה גדולה. היינו שישה־שמונה חבר'ה בכל חדר, נכנסנו לממ"דים ללא מנעולים, הצמדנו מיטות לדלתות ולחלונות. תחשבי שהיו בעוטף יותר מ־20 פרמדיקים בסוף הכשרה, ולא יכולנו לעשות כלום כי היינו בלי נשקים ובלי ציוד רפואי. זאת הייתה תחושה של חוסר אונים, התחלנו לקרוע בגדים ולשבור קולבים כדי להכין חסמים מאולתרים, אבל לא הצליחו להביא אלינו את הפצועים. אחרי 32 שעות הגיע אוטובוס, לקחו אותנו לצאלים ומשם הביתה".
מיד לאחר הפינוי מסופה שובצה כפרמדיקית בגדוד 53 של חיל השריון, ובבוקר 7 בדצמבר יצאה עם כוח צבאי להתקפה בשג'אעיה. "היינו שיירה של רכבים ממוגנים, טנקים, D9 ונמ"רים", היא משחזרת. "הייתי בנמ"ר עם עוד עשרה חבר'ה כשפתאום, מאחת הסמטאות, יצא מחבל עם אר־פי־ג'י ופגע בטנק הראשון שהתחיל לעלות באש. רצינו לרוץ לעזור להם, אבל לא הייתה אופציה להגיע אליהם עם הנמ"ר. עצרנו כמאה מטר לפניהם, אני והרופאה רצנו לכיוון הטנק, והוציאו אלינו פצוע ראשון. העלינו אלונקה ורצנו חזרה לכיוון הנמ"ר שבו חיכו לנו פרמדיקית וחובש, ורצנו בחזרה לכיוון הטנק. טיפלנו במקום בפצוע נוסף שהגיע במצב קשה, מחוסר הכרה ובקושי נושם, ואז החובש שלי קרא לי לחזור. רצתי פעם שלישית לכיוון הטנק ואז התחיל מטח אש לכיווני, נפלתי על הבטן והפסקתי להרגיש את הרגליים. נפגעתי בירכיים, קרוב לאגן. החובש ניסה להרים אותי, נפגע מירי ורץ לתפוס מחסה. ניסיתי לשים לעצמי חוסם עורקים ברגליים ולא הצלחתי. בזווית העין ראיתי מולי מילואימניק בשם אבי בלדסר, צעקתי אליו שהוא חייב לשים לי חוסם. למרות שיש לו ארבעה ילדים בבית, הוא החליט לחלץ אותי, מעשה שנוגד את כל האינסטינקט האנושי. הוא הצליח להביא אותי אל הנמ"ר של הרופאה. הרגשתי כאב נוראי, דימום בלתי פוסק, וכבר הסתכלתי לשמיים ושאלתי את אלוהים מה הסיטואציה הזאת קשורה אליי. ואז פינו אותי במסוק לסורוקה".
כמה זמן היית שם?
"חמישה חודשים באשפוז, ואז עברתי לשיקום בשיבא ולמדתי ללכת מאפס. כל התנועות הכי מובנות מאליהן הפכו להיות כל כך קשות ומורכבות. אני עדיין בטיפולים וכבר לא אהיה מה שהייתי".
מי היה שם כדי לתמוך בך במשך כל התקופה הזאת?
"אמא שלי לא עזבה אותי לרגע, אחותי ואחי שדאגו לי וכל המשפחה המורחבת. קיבלתי תמיכה גדולה מהחברים שהכרתי בשיקום, בסוף הם היו העוגן שלי כי עברנו הכול ביחד ואנחנו היחידים שיכולים להבין אחד את השני".
מה הנזק?
"יש לי פגיעת עצבים מורכבת. רקדתי המון שנים ואני לא יכולה לרקוד כמו בעבר. אני מקבלת גם טיפול פסיכולוגי. בסוף כל פציעה פיזית היא גם נפשית, אבל לאט־לאט לומדים לחיות עם זה.
"היום יש לי סד על הרגל שקשה לפספס ויש לי צלקות, מספיק שאני הולכת עם בגד ים וכבר זה גורף מבטים מוזרים".
מה הקושי הכי משמעותי?
"שדברים לא באים לך בקלות כמו פעם, בעיקר ההשלמה עם הפיזיות שנפגעה".
למה את הכי מתגעגעת בחיים הקודמים?
"לחזור להיות אדם רגיל שלא מתעסק רק בשיקום אלא גם בדברים אחרים. הייתי רקדנית כאמור, זה הדבר שאני הכי אוהבת ושאני הכי טובה בו".
מה נותן לך כוח?
"בעיקר ספורט. כמה חודשים אחרי הפציעה הצטרפתי לעמותת PosSEAble והתחלתי לגלוש. זה משהו שלא הכרתי קודם. אמנם לא בחרתי להיפצע, אבל אני מרגישה שהפציעה לימדה אותי הרבה על הכוחות שלי. למדתי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ובסוף גם הובלתי איזשהו שינוי. שיניתי את הדעה לכמה אנשים שאומרים 'אה, נפצעת בעזה? מה, יש שם בנות?'".
את מרגישה שיש הבדל בין היחס לפצועים ובין היחס לפצועות?
"אם אני אלך עם חבר ושנינו על קביים, לו יגידו 'גיבור ישראל', ולי 'מה קרה? תאונה?'. יש המון פרמדיקיות לוחמות בעזה שהצילו חיים, צריך להעריך את זה ולהגיד תודה לבנות שבוחרות לעשות את זה".