עמית גור נפצעה בצומת מעון: "איבדתי את תחושת האימהות"
מפקדת חבל אשכול במג"ב דרום נלחמה בעשרות מחבלים, עד שנפגעה בשתי ידיה. היום קשה לה לקחת את הילדות לגינה: "אני לא אותה עמית ואני גם לא מנסה להיות. למדתי שאפשר לשאת את הכאב וגם להמשיך בחיים" | גיבורות, פרויקט מיוחד
עמית גור, בת 29 מאופקים, נשואה לרועי (32), שוטר, ואם למיאל (4) ונאיה (שנה)
נפצעה באורח קשה בשתי ידיה ב־7 באוקטובר
תפקיד בזמן הפציעה: מפקדת חבל אשכול במג"ב דרום
ב־7 באוקטובר, כשהייתה בממ"ד עם בעלה ובתה התינוקת, בעלה קיבל הודעה על מחבלים באופקים ויצא מיד לתחנה. "ביקשתי מחמי שיבוא לשמור על מיאל ושאלתי בקבוצה של העבודה מי יכול לאסוף אותי", היא מספרת. "רנ"ג יהודה קאדר ז"ל התנדב לבוא, ועד שהוא הגיע שאבתי חלב וארגנתי לחמי שקיות במקרר. יצאנו לדרך, היו לנו רק אקדח ומחסנית אחת לכל אחד, ונסענו לכיוון המועצה האזורית אשכול לקחת נשקים ארוכים. בדרך עצרו אותנו חיילים ואמרו שיש מחבלים ומטענים על הכביש. המשכנו לנסוע לכיוון צומת מעון, שם ראינו רכב עם גופה של אישה רוכנת על ההגה. צעקתי ליהודה, 'תפנה שמאלה ותן גז', ואחרי כמה שניות התחיל עלינו ירי מטורף מטנדר של מחבלים שרדף אחרינו. עצרנו וירינו עליהם בחזרה, יהודה פגע במחבל אחד ואני יריתי בשניים, ואז שמתי לב שהמחבל הרביעי עומד לירות עלינו אר־פי־ג'י. הספקנו לקפוץ לוואדי, והטיל התפוצץ ליד הניידת. שתי דקות אחרי זה הגיעו שני רכבים ממוגנים של צה"ל ויחד איתם הסתערנו על יתר המחבלים והורדנו את כולם. ניסינו להמשיך לעין הבשור, אבל בכניסה ליישוב שוב ירו עלינו. ניסיתי לפרסס, בעוד יהודה נותן מכת אש, ואז קיבלנו תמונה של שוטרת שלנו שחטפה כדור ברגל ברעים, והחלטנו לנסוע אליה. חזרנו דרך צומת מעון ונתקלנו בכמויות של מחבלים וירי מטורף. יצאנו מהרכב והתחלנו לירות לעברם".
ואז נפצעת.
"חטפתי כדור ביד ימין. הכדור פגע בנשק והרסיסים עפו לי לאצבעות, עד היום אין לי תחושה באחת האצבעות. אחד החיילים הצליח להוציא אותי לצומת גילת ושם עליתי על אמבולנס לסורוקה. רק אז גיליתי שחטפתי כדור גם ביד שמאל, שפגע לי בעצב של האמה. היום אני כמעט לא יכולה להזיז את היד. סורוקה נראתה כמו בית מטבחיים, כאוס מוחלט. אחרי שעתיים הודיעו לי שיהודה נפל בקרב שבו נפצעתי".
מה מטרגר אותך ומחזיר אותך ליום הנורא ההוא?
"כל דבר: פיצוץ של בלון, טנדר שעובר לידי בכביש, נסיעה בכבישים מסוימים סביב אופקים מעלה לי את הדופק וכמובן, יש לילות בלי שינה, עם סיוטים ומחשבות. איבדתי את תחושת האימהות, אחרי הפציעה הפסיק לי החלב בבת אחת, מהסטרס. אני לא יכולה להרים את הבנות, לקלח, להלביש, לחתל, הייתה לי תקופה לא פשוטה בקטע הזה. אני לא לוקחת את הילדה שלי להצגה או לגן שעשועים, כי כשיש הרבה אנשים זה עושה לי רע".
מי עוזר לך?
"המשפחה עוזרת מאוד, בעיקר המשפחה של בעלי שעברו לגור לידנו והם רוב הזמן עם הבנות. אני צריכה עזרה בניקיון, בבישול, אני לא יכולה לעשות את הדברים האלה".
ובכל זאת לפני שנה הבאת עוד בת לעולם.
"בהתחלה לא רציתי, אבל באיזשהו שלב הבנתי שיש לי יותר מדי דברים רעים בחיים ורציתי משהו אחד טוב להיאחז בו. עברתי היריון לא פשוט, הייתי צריכה להפסיק להשתמש במשככי כאבים ובקנביס רפואי שמאוד עוזרים לי".
מה השתנה בך בעקבות מה שקרה?
"אני לא אותה עמית ואני גם לא מנסה להיות. למדתי שאפשר לשאת את הכאב וגם להמשיך בחיים. נכון שאני לא האמא שאני רוצה להיות, אבל אני רוצה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות כרגע".
מה נותן לך כוח?
"התחברנו לדת, התחלנו לשמור שבת מההיריון של נאיה. אני מאמינה שזה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. אני עוסקת הרבה בהנצחה של יהודה ז"ל, האיש עם הלב הענק שבאותו יום התגלה כלוחם מטורף, וזה נותן לי כוח".
את מרגישה שיש הבדל בין היחס לפצועים ובין היחס לפצועות?
"מבחינת אגף השיקום אני לא מרגישה הבדל, אפילו קיבלתי את אות 'אשת חיל' לשנת 2024 ביום האישה הבינלאומי מטעם מועדון השגרירים בישראל. אבל כשאני מספרת שנפצעתי ב־7 באוקטובר, כולם שואלים אם הייתי בנובה, אף אחד לא מעלה על דעתו שאני לוחמת".