"כשהייתי קטנה התביישתי במוצא שלי, לא נתתי לו ביטוי"
אולגה דוידוביץ' עלתה לישראל בגיל שש, התביישה במוצאה הבוכרי ולא פצתה פה בשיעורים. לקראת השתלת לב שאמה עברה בארצות הברית נתקפה חרדה והתחילה לכתוב. אף על פי שהיא מגדירה את הספר "מכתב אהבה לאמא שלי", ביקשה מאמה לא לקרוא אותו
כמה ימים לפני ש"1991", רומן הביכורים שלה, יצא לאור, אולגה דוידוביץ' התקשרה להוריה. היא ביקשה מהם דבר אחד: אל תקראו אותו. "העורכת של הספר אמרה לי: 'הוא מאוד חשוף, את בטוחה שאת רוצה להוציא אותו ככה?'. התחלתי להוריד קטעים עד שעצרתי. החלטתי לא לעשות את זה. כתבתי את הספר ממקום אותנטי ורציתי להשאיר אותו ככה. אני לא רוצה לכבס את המילים שלי, אני רוצה לתת קול לנשים שבאות מחברה סגורה ומסורתית.
"אמרתי לאבא שלי, 'אני רוצה שתדע שיש בספר דברים פרטיים עליי, דברים שקשורים לאמא וגם דברים שלא קרו לי. זה סיפור'. אבא שלי, שהוא אמן, מלחין, הבין אותי. הוא ענה: 'כשאני יוצר מוזיקה אני לא עסוק בלרַצות'. כשביקשתי מאמא שלי לא לקרוא היא אמרה 'בסדר', ובינתיים קנתה כמה עותקים וחילקה לחברות, היא מאוד גאה".
אפשר להבין למה דוידוביץ' (42) חששה מהרגע שבו הספר יעבור ממסך המחשב אל בני המשפחה. "1991" הוא אמנם רומן, אבל שורשיו נטועים עמוק בחייה: ילדה שנולדה בטשקנט ועלתה עם משפחתה לבאר שבע, בית בוכרי מסורתי, אב ואם שהתחילו את חייהם שוב בישראל עם קשיי קליטה, הניסיון להסתיר את המוצא, שאלות על נשיות, זוגיות ואימהות ומערכת היחסים הסבוכה, האוהבת והכואבת עם ההורים.
ובכל זאת, היא מתעקשת: זו לא אוטוביוגרפיה. "זה התחיל אוטוביוגרפי, אבל בהמלצת דובי איכנולד, מו"ל ידיעות ספרים, הפך לרומן", היא אומרת. "כתבתי מהחוויות שלי, אבל הדמויות ספרותיות".
אולגה ולא אביגיל
במרכז "1991" נמצאת יוליה. הספר עובר בתחנות חייה, המשתרעים על פני עשרות שנים, בין ילדות להתבגרות, מיניות, אהבת נשים, נישואים, היריון והבחירה אם בכלל להיות אמא. אבל מתחת לכל אלה מסתתרת שאלה אחת: עד כמה החיים שאנחנו בונים לעצמנו באמת שלנו ועד כמה הם תגובה למה שקיבלנו בבית.
"בעיקר רציתי לשאול איפה אני באמת אני", אומרת דוידוביץ'. "איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת? איפה אני תבנית של ההורים שלי ואיפה אני פועלת מתוך הימנעות מהם? כי גם להגיד 'אני לא אהיה כמו אבא או אמא', זה בעצם להיות כמוהם. אני לא רוצה לנהל את החיים שלי בהתנגדות. אני רוצה להיות אני".
1991, השנה שנתנה לספר את שמו, היא השנה שבה אולגה עלתה לישראל. "אני זוכרת הכול מטשקנט. "הצבעים, הריחות והטעמים בפה". סבה היה מראשי הקהילה היהודית והגבאי של בית הכנסת. הוריה היו מורים למוזיקה שעלו לישראל עם שתי בנות קטנות. כאן הם התחילו מחדש, מלמטה. "הם ניקו משרדים", היא מספרת. עם הזמן נהייתה אמה מורה למוזיקה במערכת החינוך ולראש הקהילה הבוכרית בבאר שבע, אבל הילדה שעלתה לישראל לא ראתה במורשת הבוכרית שלה מקור לגאווה.
"כשהייתי קטנה התביישתי במוצא שלי, לא נתתי לו ביטוי. אם שאלו אותי מה המוצא שלי, הייתי אומרת 'אוקראינית', כמו אבא שלי. בוכרים נתפסו כנחותים יותר", היא אומרת. אבל כשהציעו לה להחליף את השם הגלותי ב"אביגיל", סירבה.
רק שנים מאוחר יותר, כשעבדה בתוכנית של משרד הביטחון עם ילדים של משתפי פעולה מעזה שהגיעו לישראל, משהו השתנה. "התאהבתי בהם", היא אומרת. "משהו בקושי להשתלב, במשפחתיות שראיתי שם, במזרחיות, גרם לי להתחיל לאהוב את הבוכריות שלי, את הצבעים הזועקים, את המסורת הרועשת, את המשפחתיות המוגזמת שכולם חייבים להיות ביחד כל הזמן. הבנתי שיש בזה משהו שבטי וכיפי".
אולגה בת השש נכנסה לכיתה א' בזמן מלחמת המפרץ. "ביום הראשון אמרו לי שיש ילדה שאוכל להיעזר בה, עולה מברית המועצות. פניתי אליה והיא ענתה: 'תסתמי את הפה, שלא תדברי איתי יותר בחיים שלך', ככה זה התחיל. לא הוצאתי מילה מהפה, ועד כיתה ג' לא ידעתי לקרוא. בשעת קריאה, כשהמורה הייתה נותנת בכל פעם למישהו אחר לקרוא שורה, הייתי מבקשת מהילד שיושב לידי שיגיד לי מה כתוב והייתי חוזרת על זה".
איך הילדה שלא ידעה לכתוב עד כיתה ג' נהפכה לסופרת?
"הכול התחיל מהלב של אמא שלי. במשך שש שנים אמא שלי הלכה עם תיק גב שבו יש לב מלאכותי. זה מה שעושים כשהלב לא מתפקד ואין לב מתאים להשתלה - מחברים לב מלאכותי לגוף, מכשיר חשמלי על סוללות. כשהוא על הגב, אסור להוריד אותו. לפני כארבע שנים, אמא אמרה לי שהיא רוצה לעבור השתלת לב, האופציה היחידה שהייתה לה היא בבית חולים בסן דייגו.
"נכנסתי לפאניקה. אמרתי לה, 'את בת 68, אני לא יודעת אם תשרדי את זה'. היא ענתה: 'לפחות תעזרי לי למלא טפסים'. כמו הבת הכי לא תומכת בעולם אמרתי לה, 'אני לא רוצה לעשות איתך את המסע הזה'. הייתי בהתנגדות. היא עשתה הכול לבד. אבל הגעתי למפגש בארץ עם הרופאים מחו"ל. שם פגשתי מישהו שעבר את התהליך. כשהוא סיפר לאמא שלי על המקלחת הראשונה שעשה אחרי ההשתלה, לא הצלחתי לעצור את הבכי. קלטתי שבמשך שש שנים אמא שלי לא התקלחה. בגלל המכשיר החשמלי כל מקלחת הייתה עבורה גזר דין מוות. אמרתי לה: 'את חייבת לעבור את ההשתלה'.
"החלטתי לטוס איתה. לפני הטיסה חטפתי התקפי חרדה ולקחתי כדורים. החרדה גרמה לי לכתוב בפעם הראשונה בחיים. ישבתי בבית קפה וכתבתי על מפית שיר על הידיים של סבתא שלי. עד הנסיעה עם אמא כתבתי בכל יום שלושה שירים, וכשהגעתי לשם איתה, במשך ההמתנה והשיקום, הייתי שולחת לחברים שלי בארץ הודעות ווטסאפ ארוכות עם עדכונים על המצב שלה ועל מה שעובר עליי שם.
"לפני החזרה לארץ עשיתי מדיטציה, וסבתא שלי הופיעה. ראיתי את היד שלה מראה לי ספר ירוק עם סימן של מצפן. שאלתי אותה מה זה. היא אמרה: 'זה שלך'. אמרתי לה: 'אבל לא כתבתי ספר'. והיא ענתה: 'כתבת'. לא חשבתי על זה, אבל כשחזרתי לארץ הסתכלתי על ההודעות וקלטתי שזה הספר שלי. לא ידעתי איך מתחילים בכלל. בן זוגי אמר לי, 'תתחילי מההתחלה', אז כתבתי על העלייה".
ניתוק מחבל הטבור
כיום היא מתייחסת לספר כאל "מכתב אהבה לאמא שלי: אני מדברת דרכו על מערכות יחסים עם נשים שיכולות לחזק וגם לטשטש אותך ועל מיזוגניה ואהבת נשים. בזכות הספר נפרדתי מחבל הטבור של אמא, למרות שאני עדיין מחוברת אליה. פתאום ראיתי את עצמי, את אמא שלי ואת הבת שלי כישויות נפרדות והערכתי את עצמי על האדם והאישה שאני".
הגרסה הראשונה של הספר נקראה "לב חופשי". אחרי ההשתלה, כשאמה עדיין הייתה תחת השפעת מורפיום, היא אמרה לה: "עברתי את ההשתלה גם בשבילך". "עשיתי משהו דומה בכתיבה: לפתוח את הלב ולתקן אותו", מסבירה דוידוביץ'.
"אני זוכרת את עצמי בת 14, מפנה צלחות מהשולחן אחרי ארוחה, כשהגברים יושבים. אמרתי: 'אף פעם לא אתחתן עם גבר בוכרי, אני לא משרתת'. אחר כך החלפתי את ההצהרה הזו ב'אף פעם לא אתחתן'"
שאלת האימהות, שנוכחת בספר, קשורה לחייה. במשך שנים היא לא רצתה להתחתן ולהביא ילדים. "אני זוכרת את עצמי בת 14, מפנה צלחות מהשולחן אחרי ארוחה, כשהגברים יושבים. אמרתי: 'אף פעם לא אתחתן עם גבר בוכרי, אני לא משרתת'. אחר כך החלפתי את ההצהרה הזו ב'אני אף פעם לא אתחתן'".
ההורים שלך התגרשו כשהיית בת 12. זה השפיע על ההחלטה שלך?
"היום שבו הם התגרשו היה המאושר בחיי. כשהורים לא מסתדרים, זה סיוט לילד. הגירושים נתנו לי יותר חופש. ההורים שלי היו נוקשים ומגבילים. כשהם נפרדו, אמא עברה שינוי ואפשרה לי יותר. ניתן לי יותר מרחב".
ההחלטה לא להתחתן החזיקה מעמד עד גיל 25, כשפגשה באוניברסיטת באר שבע את ניר, "קיבוצניק טיפוסי", כהגדרתה, מבית קמה. "ראיתי אותו, עם העיניים הכחולות שלו, ואמרתי: 'אני רוצה להתחתן'. הייתי אישה גברית, רציתי להיות דומה לאבא שלי, כי חייתי בתפיסה שלהיות אישה זה להיות חלשה, להיות קורבן. חשבתי שאם אחזק את הצד הגברי שלי אהיה בשליטה".
כיום היא אומרת שלמדה שלא חייבים לבחור בין כוח לרכות. "לפעמים, כשאני בחוסר אונים, אני חייבת לשלוט ולנהל הכול. אבל לפעמים נכון יותר לשהות בסיטואציה, להכיל אותה, להתבונן בה. הספר והתהליך שאני עושה עם עצמי לימדו אותי שלאישה יש חוזק, גמישות ויצירתיות. אני לומדת להיות אישה נשית בשליטה".
אחרי הנישואים החזיקה מעמד ארבע שנים עם ההצהרה האל־הורית. "עבדתי עם נוער בסיכון והרגשתי שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם הקשה הזה. שבת אחת, רגע לפני שנסענו לאכול חמין אצל אמא שלי, ניר אמר לי: 'אני חייב ילדים, את לא יכולה לא להביא לי ילד'. כשאמרתי שאני לא רוצה, הוא ענה: 'אני אגיד היום לאמא שלך שאת לא רוצה להביא לי ילדים'. כדי לרַצות וכדי שאמא לא תכעס, הסכמתי. נכנסתי להיריון, הייתה לי הפלה ואחריה הרגשתי שמשהו חסר לי. אמרתי לניר: 'עכשיו אני מוכנה'. הבת שלנו נולדה כשהייתי בת 29".
המשפחה הבוכרית לא שיגעה אותך להביא ילדים?
"ברור. כל הדודות היו חייבות לשאול מה עם ילדים, אם יש לי בעיה, ואם אני צריכה עזרה".
אבל השאלות מהי אימהות ומה גורם לאישה לבחור בה, קיבלה אצלה משמעות אחרת בעקבות אירוע דרמטי: שישה שבועות אחרי לידת בנה השני, כשחזרה איתו מביקור שגרתי אצל רופא ילדים, הם עברו תאונת דרכים קשה. "כל מי שראה את הרכב חשב שכולם מתים. כמה גברים ניסו לחלץ אותי ולא הצליחו, הם הוציאו את התינוק וביקשתי מהם לתת לו חלב שהיה לי בתיק. בזמן שאני לכודה ברכב, ראיתי אותם מאכילים אותו והייתי בהכרת תודה. הייתי כמה חודשים בכיסא גלגלים. התאונה לימדה אותי תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, לא לשפוט את עצמי".
התובנות האלה סייעו לה גם ב־7 באוקטובר. באותו בוקר הם היו עם הילדים בביתם בבית קמה. "בית קיבוצי פתוח, בלי גדרות", היא אומרת. "עבדתי אז כמנהלת המתנ"ס בלכיש. אחת העובדות שלחה הודעה וביקשה שנתפלל לשלום הוריה שנצורים באופקים. אחר כך עובדת אחרת שלחה בקשה לעזרה, משום שבתה הייתה בבארי. פחדנו שיגיעו גם אלינו, אז הלכנו להסתתר בבית של חברים שיש בו ממ"ד.
"למחרת יצאתי מהבית ומתוך חוסר האונים החלטתי לנסוע לעובדת שלי, לראות איך אפשר לסייע לה. בנסיעה הסתכלתי על השמיים הכחולים, אין ענן, הכבישים ריקים, ואני שואלת: מה אני עושה עכשיו? כלום לא רלוונטי".
כיום היא עובדת ב"מגבית קנדה", קרן פילנתרופית למען ישראל, שאליה הגיעה בעקבות המלחמה. "הם תרמו 175 מיליון דולר מאז 7 באוקטובר, הם האנשים הכי ציוניים שאני מכירה", היא אומרת.