ימית נפצעה בנובה: "הייתי שוטרת 17 שנה, היום אני לא יוצאת לבד מהבית"
ימית אבטחה את המסיבה ונורתה בירך ובאגן בידי מחבלים. יחד עם שוטרת נוספת היא הסתתרה מאחורי שיח, תוך שהן שומרות כדור אחרון כדי לא להיחטף בחיים. שעות לאחר מכן בעלה הגיע לחלץ אותה תחת אש. היום היא מתגעגעת למדים, ומודה על הזוגיות המופלאה שהתחזקה | "גיבורות", פרויקט מיוחד
ימית, בת 36 מאופקים, נשואה לשוטר בתפקיד מסווג ואם לליאם (11), שוהם (10) וניב (5)
נפצעה באורח קשה וריסקה את הירך והאגן במסיבת הנובה, שם עבדה
תפקיד בזמן הפציעה: לאחר שירות צבאי במג"ב עברה למשטרה הכחולה. שבעה חודשים לפני שנפצעה חזרה למג"ב בתפקיד פיקודי - רכזת שיטור במועצה האזורית מרחבים
ב־7 באוקטובר היא הגיעה בשש וחצי בבוקר לאבטח את מסיבת הנובה כעבודה נוספת בשכר, בדיוק כשהתחילו היירוטים. "מפקד הכוח הפסיק את המסיבה, עברנו בין האוהלים והתחלנו לקפל אנשים", היא מספרת. "בזכות הפקודה שלו כאלפיים מבלים הצליחו לצאת מהמתחם עוד לפני שהכול קרה. לקראת עשרה לשבע התחלנו לשמוע יריות ולא הבנו מה זה. כבר שמענו על החדירה בשדרות, אבל לא תיארנו לעצמנו שהם יגיעו עד אלינו. לקראת שבע בבוקר התחילו להגיע אלינו פצועים לחפ"ק, וסיפרו שיש גם הרוגים. היה לנו אמבולנס אחד שכבר יצא עם פצועים, הזעקנו עוד אמבולנסים ולא הבנו למה הם לא מגיעים. פתאום שמענו בקשר 'אללה אכבר' והבנו שהמחבלים השתלטו על ניידות. השוטרת דבי אברהם ז"ל, שתפעלה את החפ"ק, אמרה לי, 'אין צבא, אנחנו לבד. מפה אנחנו לא יוצאות', ולצערי היא לא שרדה. התקשרתי לבעלי, אמרתי לו שיש מחבלים ושיורים עלינו. הוא אמר, 'אני בדרך אלייך'. הוא הצליח להגיע עד הבית של רחל אדרי (רחל מאופקים), ואז כבר נפצעתי ושלחתי לו הודעת פרידה".
מה קרה מאותו רגע?
"ב־8:50 הגיעו שלושה טנדרים עמוסים במחבלים, התחילו לירות, זרקו רימונים, אר־פי־ג'י, הכול מהכול. דבי רצה לכיוון היער ואני נשארתי עם השוטרים שוהם מוגרבי וליאת שאמרה לי שיש לה רכב. נכנסנו לרכב שלה ונסענו, ואז חטפנו צרור יפה לרכב ונפגעתי בגב. בדיעבד התברר שאלה היו רסיסים. התחלנו נסיעה לכיוון אופקים, באיזשהו שלב נתקלנו במחסום של מחבלים, עצרנו לידם, אני ממש זוכרת את העיניים של המחבל שמולי. ליאת פרססה מיד חזרה לכיוון המסיבה, אבל כבר קיבלתי עוד כדור לירך שריסק לי גם את האגן. נכנסנו לשטח, נתקענו עם הרכב, יצאנו והתחלנו לרוץ. התחבאנו מאחורי איזה שיח שלא הסתיר אותנו, שמענו את המחבלים מתקרבים והחלטנו לשמור לעצמנו כדור אחרון, אמרנו שאין סיכוי בעולם שחוטפים אותנו חיות. התחלתי לאבד דם, ידעתי שזה הסוף שלי. שלחתי לבעלי מיקום והודעה שאני אוהבת אותו ושישמור על הילדים. בעלי הוא לא אחד שמוותר, בסוף הוא הצליח להגיע אליי עם הכוחות. זה היה וואו, כמו לראות מלאכים שירדו מהשמיים. הם הגיעו מוכנים עם ציוד מלא, ועדיין זה לא הספיק. התחיל שם קרב תופת עד שהגיעה תגבורת שחיסלה את כולם וחילצה אותי לסורוקה".
מה הנזק?
"הכדור שבר לי את הירך ואת עצם האגן, חטפתי גם רסיסים בגב. הרופא אמר שהקליע עבר כחוט השערה מהעורק הראשי, ועוד 20 דקות לא היה עם מי לדבר כי איבדתי המון דם".
ומבחינה נפשית?
"הפכתי לאדם אחר. אני לא יוצאת לבד מהבית, רק עם בעלי, לא משאירה דלתות פתוחות, כל הזמן חושבת איפה אני מחביאה את הילדים כשהם יבואו שוב. גם לבעלי יש את הנפילות שלו. השתנינו. אנחנו פחות קשובים לילדים, יש לנו פחות סבלנות, וגם לילדים קשה. אני באמת לא אני, אני לא אמא, לא אישה, אני כלום ושום דבר. עברתי שיקום לא פשוט, היה צריך לקלח אותי, להרים אותי, נהייתי סיעודית, אבל ברוך השם אני מתקדמת לאט־לאט".
הזוגיות הצליחה לשרוד את האירוע?
"חד־משמעית. אין ספק שהיו לנו ירידות, אבל בסוף צמחנו מזה. בעלי היה מוכן למות כדי להציל אותי, אז אני חושבת שאין יותר מזה".
למה את הכי מתגעגעת בחיים הקודמים?
"למדים, לעבודה. ידעתי ליהנות מטיסה לחו"ל והיום פחות. הייתי עצמאית ופתאום אני תלותית. זה לא נחמד להיות תלוי במישהו אחר".
מה הקושי הכי משמעותי?
"למצוא משמעות. פעם הייתי שוטרת, הייתה לי משמעות. היום בבוקר הילדים הולכים לבית הספר, בעלי הולך לעבודה, ואני נשארת לבד. מג"ב נתן לי את המעטפת הכי טובה שיכולתי לקבל, מתקשרים, מבקרים, נותנים מתנות לילדים. אמרו לי 'תבחרי איזה תפקיד שאת רוצה, וזה שלך'. הייתי 17 שנה על מדים. אני צריכה שנייה למצוא את עצמי מחדש, עם כל המגבלות".