"כשאני מלווה אדם למותו, אני פותחת את הלב כלפיו וגם כלפיי"
אחרי שנים כדרמה־תרפיסטית והתמודדות עם אובדן של אנשים קרובים, נגה גולדרינג מצאה את ייעודה בליווי רוחני של אנשים בסוף חייהם. עם צאת ספרה החדש היא אומרת: "אין חוברת הוראות המלמדת איך למות, אבל יש אפשרות להפוך את התקופה שלקראת המוות לבעלת ערך"
"באחד הבקרים, בחופשה זוגית בטוסקנה, התעוררתי עם סחרחורת וצפצופים באוזן ובתחושה שמשהו מתערער בעולמי. בבית חולים בפיזה עברתי בדיקת MRI וקיבלתי אבחנה: 'אוזן מתה'. תוך 24 שעות התחרשתי לחלוטין באוזן הימנית, אך היא צפצפה כל הזמן באופן שיכול להוציא מהדעת. בבדיקות נוספות התגלה גם שהאוזן השנייה חלשה מאוד, והתחלתי להיעזר במכשיר שמיעה. באוזן ימין לא היה טעם במכשיר כזה".
כך, במילים נטולות דרמטיות, מדווחת נגה גולדרינג על האירוע שטלטל את עולמה. האישה, שהייתה נטועה כל חייה בעולם המילים, נאלצה לוותר על עבודתה כדרמה־תרפיסטית בכלא חרמון, אך היא ממשיכה בחיים מלאים, מספקים ומלאי יצירה, כולל חברות בעמותת "חברים למסע", שאנשיה הם מלווים רוחניים המתנדבים ללוות אנשים אל מותם. בימים אלה יצא לאור ספרה השלישי, "לגעת במה שנמס" (הוצאת "יצירה עברית"), המספר על מפגשים בין מלווה רוחנית נשואה לגבר גרוש, החולה בסרטן סופני - שניהם מנסים למצוא משמעות לחיים.
"אני זוכרת את עצמי עושה תרגילי קול בשירותים, כדי שלא ירגישו רעד בקולי. אני נכנסת לחדר טיפול עם סורגים, סוהר מראה לי את לחצן המצוקה ויוצא. אני לבד עם 16 גברים מכורים לסמים. הם מסתכלים עליי ואני עליהם"
אני מודה שהכריכה האחורית של הספר הרתיעה אותי. בימים טרופים אלה, לקרוא על הדרך למוות? וכי חסרים במציאות שלנו דברים עצובים? אבל כשהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק. במפתיע, סיימתי את הספר בתחושת שמחה. זה לא ספר על מוות, אלא על החיים, השמחות וההחמצות, על מה שעוד אפשר לתקן גם אם הזמן קצוב.
"הספר לא מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הכנסתי אליו התרחשויות מחיי". כך מדגישה גולדרינג (63), תושבת תל אביב, אם לשניים וסבתא לשלושה, זוגתו של פרופ' מולי להד, פסיכולוג רפואי ומומחה בינלאומי לטיפול במצבי משבר ופוסט־טראומה, שזכה לאחרונה בעיטור הנשיא.
היא נולדה בפתח תקווה להורים צברים, הצעירה מבין שלושה. "בכיתה ד' הצטרפתי למחנות העולים. אחרי שסיימתי תיכון במגמה ביולוגית, התגייסתי לנח"ל והייתי בקיבוץ אילות. נרשמתי לחוג תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, סיימתי בהצטיינות ועשיתי תעודת הוראה. אהבתי את האינטראקציה עם אנשים, ובעיקר נוער, וביימתי בתיאטרון קהילתי".
בגיל 24 נישאה למי שהיא מכנה "אבי ילדיי", עברה איתו לקיבוצו, כפר הנשיא שבצפון, ילדה בת ובן, עבדה כמורה לתיאטרון וכבמאית תיאטרון בקיבוצי הסביבה ולמדה במחזור הראשון לדרמה־תרפיה במכללת תל חי. שם הכירה את להד: "הוא עמד בראש המגמה ואני הגעתי לראיון קבלה בחודש השמיני להריוני הראשון. בסיום הלימודים הייתי בהיריון שני. היו לנו יחסי תלמידה־מורה נקיים".
כאן ועכשיו
מותו הפתאומי של אביה, בגיל 60, גרם לשינוי בחייה. לדבריה, היא הבינה שהחיים הם כאן ועכשיו, ועזבה עם משפחתה את הקיבוץ לראש פינה. היא לימדה בבית הספר למחוננים של מכללת תל חי ונסעה ללונדון, ללימודי תואר שני בדרמה־תרפיה. "כשחזרתי מהשהות שם, העזתי להתבונן על הזוגיות שלנו והבנתי שזה לא מתאים לי יותר. התגרשנו אחרי עשר שנות נישואים ואנחנו ביחסים מצוינים. לימים הוא חזר לקיבוץ. אני נשארתי בראש פינה". ב־1988 נפתח בצפון כלא חרמון והיא מונתה למטפלת הראשונה בדרמה־תרפיה בשב"ס.
את זוכרת את המפגש הראשון עם האסירים?
"אני זוכרת את עצמי עושה תרגילי קול בשירותים, כדי שלא ירגישו רעד בקולי. אני נכנסת לחדר טיפול עם סורגים, סוהר מראה לי את לחצן המצוקה ויוצא. אני לבד עם 16 גברים מכורים לסמים. הם מסתכלים עליי ואני עליהם. אני אומרת: 'יאללה, כולם עומדים במעגל' ומוסיפה: 'ולמחוא כפיים אתם יודעים?', ואחר כך: 'בואו, נראה אם אתם יודעים לשלב אותם יחד'. זה תרגיל בסיסי ושובר קרח בדרמה־תרפיה. הם צוחקים, קולי מתייצב. אני מרגישה שהקהל איתי והטיפול מתחיל".
מהו טיפול בדרמה־תרפיה?
"מטרתו היא להתבונן על סיפור חייך. כחלק מהתהליך הטיפולי האסירים היו צריכים לשחזר אירועים אלימים מחייהם כדי להבין מה קרה בהם. ביימתי על הבמה את האירועים, כשחברי הקבוצה שימשו כשחקנים. פעם שגיתי - אסיר בחר בי לגלם את האישה בסיפור שלו והסכמתי. הוא נכנס לתפקיד בצורה עמוקה, אחרים זיהו את הסכנה ועצרו את הסצנה. יותר לא הסכמתי להשתתף בהצגה".
ידעת על מה הם שפוטים?
"כן, אבל זה לא תמיד עניין אותי. אחרי שנה וחצי נפתחה בכלא מחלקה לגברים ששפוטים על אלימות במשפחה – הרבה יותר מאתגר. עבדתי עם עובד סוציאלי, לרוב גבר, כי רציתי להראות שהאישה שוות ערך לגבר".
עשר שנים עבדה בכלא חרמון. ב־2008 פרשה בעקבות מצבה הבריאותי. "אחרי הפרישה מוניתי לנציגת ציבור בוועדת שחרורים של שב"ס בכלא צלמון. היו הרבה עברייני מין ובשבילי זה היה 'דגל אדום'. אם לא השתכנעתי שעברו תהליך, נלחמתי נגד שחרורם", היא אומרת. על חוויותיה בשב"ס כתבה את הספר "כלואה" (הוצאת פרדס, 2014).
את חוששת להתחרש לגמרי?
"בהחלט, כי אם באוזן ימין זה קרה לי בפתאומיות, מי מבטיח שזה לא יקרה באוזן שמאל? בזכות הדרמה הפרטית שלי התוודעתי לעולמם של החירשים וכבדי השמיעה. למדתי שפת סימנים, פתחתי קבוצת דרמה־תרפיה בכרמיאל ובה נחשפתי לזוג חירשים, הורים לשישה ילדים שומעים - והם גיבורי ספרי השני, 'הלב החירש'" (פרדס, 2018).
נפש תאומה
גולדרינג הייתה בעיצומה של עבודת דוקטורט על הכלא, גרושה, כאשר נסעה לטיול בהודו היא לא הפסיקה לחשוב על מולי להד. "הרגשתי שהוא הנפש התאומה שלי. הוא היה אז אלמן זה ארבע שנים מאשתו ורד ז"ל, אם ארבעת ילדיו. כשחזרתי ארצה נפגשנו ואמרתי לו שאני פורשת מהדוקטורט. הוספתי שאני חושבת שעלינו להיות זוג. הוא ניסה לשכנע אותי לא לעצור את הקריירה האקדמית שלי. את הזוגיות לא פסל, אבל גם לא מיהר להסכים". היא הכירה גבר אחר, אבל רגע לפני שעברו להתגורר יחד, החליטה לדבר איתו שוב. "הפעם הוא השתכנע", היא צוחקת. 21 שנה חלפו מאז, והם בזוגיות מאושרת.
ב־2009 אירע אסון: עמרי, בנו בן ה־23 של להד, נעדר בעת טיול בקולומביה וגופתו נמצאה לאחר כחודש של חיפושים. "זו הייתה חוויה מטלטלת שקשה לתמלל", היא אומרת. "בעיניי, מולי הוא השראה. אני מעריצה אותו. הוא הרשה לעצמו לגעת בכאב ולהיות בתוכו, ואני הייתי שם איתו, בנוכחות קשובה ומודעת. נתנו זמן לתהליך האבל. באותו הזמן כבר הייתי עמוק בבודהיזם ובודהא אומר: 'לדעת את הסבל ולגעת בו'".
אחרי שנים נהפכת למלווה רוחנית. זה קשור לעמרי?
"האמת הולכת הרבה אחורה, למוות הפתאומי של אבי וגם של אמי. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד מהם, וזה חסר לי. אולי גם משהו בבשלות של הגיל גרם לי להתעסק בסוף החיים. כשעברנו לתל אביב, ב־2023, היה ברור שזה הייעוד הרוחני שלי. הצטרפתי לתוכנית הכשרה מעמיקה של עמותת 'שותפים למסע', שמכשירה מלווים רוחניים ותומכת בהם בכל הפעילות בשטח. הכול נעשה בנדיבות הלב, ללא תמורה. אנחנו כ־100 מלווים רוחניים שעושים פעולה אנושית חומלת ללא אינטרס, כדי להיות מרחב תמיכה לאנשים בסוף דרכם".
מהו תפקידו של מלווה רוחני?
"להיות בנוכחות קשובה, מכילה ומיטיבה. אני לא באה לייעץ, לפתור, לתקן, וגם אין לי תשובות. אני פוגשת את האדם במקום ובזמן שבו הוא נמצא. יש פרק זמן מהרגע שאדם יודע שמותו קרב ועד שהוא מת, והזמן הזה יכול להיות יקר מפז. אין חוברת הוראות המלמדת איך למות, אבל יש אפשרות להפוך את התקופה הזו לבעלת ערך, למצוא מקומות להשלמה, למשמעות ולסליחה. כשאני מלווה אדם אל סוף חייו, אני פותחת את הלב גם כלפיו וגם כלפיי".
מה גרם לך לכתוב את הספר?
"בסוף השנה הראשונה של ההכשרה לליווי רוחני, היה לנו ריטריט, ובמדיטציה הופיעו בעיני רוחי הדמויות של גיבורי הספר. הם ביקשו: 'ספרי את הסיפור שלנו'. השם 'לגעת במה שנמס' מבטא בחירה שמטרתה לגעת במקום להתרחק, להיות נוכחים במקום למהר לפתור, להעז לפגוש את הפגיעוּת ואת סופיוּת החיים. אנחנו נוגעים במשהו שאי אפשר לאחוז בו לצמיתות. ניסיתי לעבד תהליכים שאני חווה ואחווה כמלווה רוחנית, אבל הספר מיועד לכל מי שמוכן להסתכל על העובדה שאנחנו סופיים וללמוד איך לסלוח ולאהוב בחיים וגם איך להיפרד מהם".