פנסיה? זה לא בשבילי: בנות 75 פלוס - ועובדות במשרה מלאה
הרבה אחרי הפנסיה, הן מתייצבות בכל בוקר לעבודה במשרה מלאה, אף על פי שהן ממש לא זקוקות לכסף. שולה אבין, ורדית סגל־מור וחנה שרון מאמינות שהעבודה מעניקה להן משמעות, בריאות ושמחת חיים
"העבודה טובה לגיל שלי, והגיל שלי טוב למקום העבודה"
שולה אבין, בת 77, מזכירה ומנחת חוג ספרותי, אלמנה, אם לשלושה וסבתא לשישה, תושבת רעננה
"אני ממליצה לנשים מתבגרות להמשיך לעבוד כל זמן שהן יכולות", אומרת שולה אבין. "עבודה בגיל הזה נותנת המון משמעות לחיים, תורמת לערך העצמי ואפילו לבריאות. במקום לבלות בקופת החולים כל שני וחמישי, תעבדו ותגלו כמה זה מספק ונותן כוחות. לקרוא וליהנות מחוגים וסרטים אפשר גם אחר הצהריים או בערב".
מבחינת אבין, שעובדת כמזכירה ומנחת חוג ספרותי במרכז יום לקשיש ברעננה, כדאי לבטל את גיל פרישת החובה, "כי כל אדם יכול להחליט בעצמו מתי הוא אפקטיבי ומתי כבר לא ולעשות את מה שטוב לו וטוב לחברה. יש כאלה שרוצים להמשיך לעבוד והחוק מונע זאת מהם".
היא גדלה לאב מדריך חקלאי שעבד עד גיל 67 ולאם גננת שיצאה לפנסיה אך המשיכה לעבוד כממלאת מקום עד גיל 70. "אמא שלי קיבלה מענק גדול ממשרד החינוך על כך שלא החסירה אפילו יום אחד של עבודה לאורך כל שנותיה כגננת", היא אומרת בגאווה. אחרי שירות צבאי כאלחוטנית בתקופת מלחמת ההתשה ("קיבלתי אות הצטיינות מהרמטכ"ל") היא למדה עבודה סוציאלית, אך לא עבדה בתחום, והמשיכה לתואר ראשון בספרות. במשך שמונה שנים עבדה כמורה לספרות והיסטוריה בתיכון אוסטרובסקי ברעננה ובהמשך עבדה 20 שנה בחברת אלקטרוניקה. כשהתבקשה לעבוד יותר שעות, עזבה בגיל 52. "לא הספקתי לחפש עבודה ופתאום הגיעה הצעה לעבוד במרכז יום לקשיש, שקרוב לבית שלי. חשבתי: הילדים גדלו, מה יש לי לשבת בבית? הסכמתי להצעה, כך שמעולם לא יצאתי לפנסיה ולא משכתי קרן פנסיה". מאז, כבר 25 שנה, היא עובדת במרכז יום לקשיש.
האם לנושא הכלכלי יש חלק בהחלטה להמשיך לעבוד?
"לא. ראשית, המשכורת שלי צנועה מאוד, ממש מינימום. שנית, בעלי ז"ל היה בעל חברה לתאורת מסלולים בנתב"ג, שהבן שלי מנהל כיום. כבעלת מניות בחברה אני מקבלת משכורת ולא חייבת לעבוד, אבל ברור שכל שקל נוסף עוזר לי ולילדיי".
מה עושה לך העובדה שאת קמה בכל בוקר והולכת לעבודה?
"קודם כול, זה מעסיק אותי. יש לי תכלית. אני יודעת שמחכים לי ושיש לי הרבה עבודה לעשות. אני מרגישה שאני תורמת. עצם זה שאני מתלבשת ומתייפה מדי בוקר גם מוסיף מרץ. אני פוגשת אנשים שמאוד נעים לי לדבר איתם, מקבלת ונותנת תשומת לב. כיוון שמעולם לא היו לי סבא וסבתא, אני נהנית כיום מהקשר עם הקשישים, וכל זה תורם לבריאות הפיזית והנפשית שלי. העבודה טובה לגיל שלי, והגיל שלי טוב למקום העבודה: להבדיל מאמהות צעירות, אין לי ילדים שמחכים לי בבית, ואם יש לי עניין חשוב לסיים, אני יכולה לעבוד יותר שעות. אני גם חושבת שבגיל שלי המסירות לעבודה גדולה יותר. אני באה לעבודה גם אם יש לי איזה כאב קטן, ואף פעם לא יוצאת לחופש בתחילת חודש או בסופו, כשצריך להכין דיווחים".
שולה אבין: "יש לי כמה חברות שאומרות 'את לא נורמלית, תעשי חיים ותיהני'. אבל אני האלמנה היחידה, הן לא חוות מה שאני חווה"
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"יש לי כמה חברות שאומרות: 'את לא נורמלית, תעשי חיים ותיהני'. אני האלמנה היחידה מבין החברים שלנו, אז הן לא חוות את מה שאני חווה. יש לי הרבה שעות לבד. להיות בבוקר לבד בבית? פחות נראה לי. אני עונה להן שגם ככה אני מספיקה את כל פעילויות הפנאי שמעניינות אותי, קולנוע ותיאטרון. יש גם הרבה שמעריכים את זה שאני עובדת. הילדים שלי מאוד גאים בי על כך ולא מתלוננים שאני לא זמינה ספונטנית לעזרה עם הנכדים".
איך היית מרגישה אם היו אומרים לך מחר "זהו, את מפוטרת"?
"הייתי נעלבת. כשאני אומרת בצחוק למנהלת שלי: 'די, אני לא רוצה לעבוד פה יותר', היא עונה: 'שלא תעזי, את לא הולכת'. אני לא יודעת עוד כמה שנים אעבוד. זה תלוי בהרבה גורמים, אבל בזכות העבודה, החיים שלי מלאים יותר. מעולם לא שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה".
"אל תיתני לאף אחד להגדיר עבורך מתי לעצור"
חנה שרון, בת 75, מנהלת פעילויות פנאי לגיל השלישי, אלמנה בזוגיות, אם לשניים וסבתא לחמישה, תושבת חולון
"בגיל 72, אחרי שתי הארכות, יצאתי לפנסיה ואמרתי לעצמי: 'וואלה, עכשיו אני הולכת לקרוע את העיר בפגישות עם החברות שלי בבתי קפה", מספרת חנה שרון. "ואז גיליתי שזה עולם קטן ומצ'עמם. מהר מאוד הבנתי את הפרינציפ. היו פעמים שאחרי דקות ספורות הודעתי: 'אני הולכת', לקול מחאתן של חברותיי".
שרון, שעובדת כמנהלת פעילויות פנאי לגיל השלישי של "רשת קהילה ופנאי" ועיריית חולון, למדה מהוריה חריצות מהי. הם היו בעלי בית מלאכה לארנקים ותיקים מעור, שהיה צמוד לביתם. "הם עבדו מעלות החמה עד צאת הנשמה, ומעולם לא ראיתי אותם בחופשת מחלה. אם משהו הציק להם, הם לקחו כדור והמשיכו הלאה. בגיל 70 הם מכרו את המכונות וסגרו, וגם בפנסיה לא ראיתי אותם נחים".
היא למדה גיאולוגיה ("החלום שלי היה להיות חוקרת הרי געש"), אך לא עסקה במקצוע והתגלגלה לירחון של התעשייה הישראלית שהופץ ליהדות התפוצות, שם עבדה במשך שבע שנים. משם הגיעה לתיאטרון חולון, שבו עבדה 27 שנה. בתפקידה האחרון הייתה מנהלת מחלקת הפרסום, הדפוס ויחסי הציבור. "אהבתי מאוד את העבודה, וכשביקשו ממני להאריך אחרי גיל הפרישה, הסכמתי בשמחה".
חנה שרון: "כשהלכתי לפגישות בבתי קפה, גיליתי שזה עולם קטן ומצ'עמם. לפעמים אחרי דקות ספורות הודעתי: 'אני הולכת', לקול מחאתן של חברותיי"
אז מה עשית אחרי שהבנת שבתי קפה זה לא בשבילך?
"אחרי שבועיים בפנסיה ראיתי כתבה בטלוויזיה על מחסור במורים וחשבתי שאולי אוכל לתרום בתחום. פניתי לחברת כוח אדם, ששלחה אותי לריאיון ובו אמרתי שאין לי תעודת הוראה".
אבל יש לך קול של מורה.
"נכון? הרבה אומרים לי את זה. כל פעם שאחותי פוגשת אותי, היא מפחדת שאגיד לה: 'נא להוציא מחברות'. שלחו אותי ללמד בבית ספר יסודי והתאהבתי בילדים. אחד הילדים אמר לי: 'פעם ראשונה שאני רואה מורה מחייכת'. אבל פחות אהבתי את השיבוץ, שהשאיר לי חלונות ריקים באמצע היום. כעבור שנתיים נודע לי שיש בחולון תוכנית לאנשים שנמצאים בצומת הפרישה מהעבודה בשם אפ 60+, שכוללת טיולים בארץ, ופשוט ידעתי שאני צריכה לארגן את הטיולים האלה. פניתי אליהם והתקבלתי לעבוד בשיווק. אחרי שנה וחצי קיבלתי הצעה להתחיל לארגן טיולים לבני הגיל השלישי בחולון, והשאר היסטוריה".
איך הגיבו מכרייך, כשהמשכת לעבוד ברצף?
"כל מי שמכיר אותי יודע שזה האופי שלי. יש לי קוצים באיבר שעליו נהוג לשבת. היו כאלה ששאלו: 'למה את צריכה את זה?', ועניתי שאני מכורה לאקשן. היה פחות נעים כשאחד מהחבר'ה שלי התעצבן עליי שלא יכולתי לנסוע איתם לטנזניה וזנזיבר בגלל העבודה. הוא אמר: 'למה הנסיעה צריכה ליפול בגללך? למה את צריכה לעבוד? גמרנו! יאללה!'. עניתי: 'סעו בלעדיי', אבל הם אמרו שבלעדיי זה לא יהיה אותו דבר. יש גם תגובות מאנשים זרים שרואים עליי את הגיל ושואלים: 'בת כמה את שאת עדיין עובדת? מה, לא יצאת לפנסיה?'. התגובה הכי מקוממת ולא מנומסת הייתה: 'את צריכה את הכסף, כן?', שזה ממש לא העסק שלהם. לאלה אני מחייכת ולא עונה".
אז אפשר לשאול אם את צריכה את הכסף?
"הייתי חכמה מספיק כדי לייצר לעצמי פנסיה שממנה אוכל לחיות בכבוד. אני לא מיליונרית, אבל כשאני צריכה לקנות מתנה לאחד הנכדים, אני עושה את זה בחיוך וברוחב לב וכיס".
מה הערך שלך, כעובדת מבוגרת יחסית?
"הבגרות הנפשית, הבשלות, הפרופורציות בחיים וחוסר הפחד לומר בדיוק את מה שאני חושבת בכל סיטואציה בעבודה, בצורה נעימה. הראש שלי משוחרר מרעשים לא רלוונטיים כמו מה יגידו עליי? הם יפטרו אותי? לא יפטרו אותי? אני הולכת עם היושר הפנימי שלי ולא אעשה דבר שאני לא מאמינה בו עד הסוף".
אז עד מתי תעבדי?
"אני מקווה לעבוד עד שארגיש בעצמי שהגיע הרגע לזוז הלאה ולא כשיגידו לי לעזוב. זה יצער אותי מאוד. בעיניי, גיל הפרישה הוא לא קו סיום אלא שער פתוח. אל תיתני לאף אחד להגדיר עבורך מתי לעצור".
"על מה מבוגרים מדברים? על המחלות שלהם. זה ידכדך אותי"
ורדית סגל־מור, בת 75, משלבת בבית ספר ומזכירה רפואית, גרושה ואם לבן, תושבת הוד השרון
"כשהתקרבתי לגיל הפנסיה ממש פחדתי שיקרה לי מה שקרה לאבא שלי, שפרש לפנסיה, נשאר במיטה כל בוקר, לא טיפל בעצמו ונפטר בגיל שלי עכשיו", אומרת ורדית סגל־מור. "זו אחת הסיבות שאני עדיין עובדת. רק לא להישאר במיטה בבוקר. בנוסף, חששתי מהלא נודע, מחוסר הוודאות".
סגל־מור מג'נגלת בין שתי עבודות: גם עובדת כמשלבת בבית ספר בחינוך המיוחד וגם כמזכירה של רופאת משפחה. בנוסף, היא מתנדבת בשלושה ארגונים ירוקים: "אני חושבת שהמדינה צריכה לנצל את כוח העבודה של הפנסיונרים כל עוד הם רוצים בכך", היא אומרת. "יש להם זמן פנוי, הם לא מפסידים עבודה בגלל ילד חולה, ויש להם ניסיון יוצא מגדר הרגיל. כל מי שיכול לתרום - שיתרום".
סגל־מור נולדה בחיפה לאב מהנדס ולאם מורה לציור. "שניהם היו חרוצים מאוד ועבדו שעות ארוכות", היא נזכרת, "הדוגמה שלהם עומדת למול עיניי".
אחרי שסיימה תיכון, שירתה כאלחוטנית בצפון ולמדה היסטוריה באוניברסיטה. בשנת 1991 התגרשה, כעבור ארבע שנים החלה לעבוד בחברה למערכות מיגון אש ופרשה לגמלאות אחרי 22 שנה. "לא היה לי מושג מה אעשה בבוקר שלמחרת, אבל ידעתי שאעשה משהו", היא משחזרת. "הבנתי שגם אם אתנדב בכמה מקומות, זה לא יגזול יותר משעה־שעתיים ביום, ושאלתי את עצמי מה אעשה בשאר הזמן. יצרתי תכשיטים וניסיתי למכור בירידים, אבל ראיתי שזה לא זה. הבנתי שאני צריכה משרה קבועה ורוטינה, כדי שיהיה לי בשביל מה לקום בבוקר".
ורדית סגל־מור: "יש כאלה שפוגשים אותי בעבודה ושואלים: 'תגידי, מה, את לא יכולה לבלות עם הנכדים?', ואני עונה שאין לי נכדים"
בין היתר עבדה כמשגיחה בבחינות בגרות ובמכללה מקומית, וכן הועסקה במערכת הבחירות של אחת המפלגות בהוד השרון. ואז הגיעה הצעה להיות משלבת בבית ספר לחינוך מיוחד - תשע שעות ביום. "זו לא עבודה קלה ואני רואה בה שליחות", היא מסבירה. "בנוסף, יומיים בשבוע אני עובדת במרפאה, שש שעות במשמרת. למעשה, פעמיים בשבוע אני עובדת מ־7:00 בבוקר עד 19:00 בערב".
את עובדת הרבה שעות וזה לא בשביל הכסף.
"תראי, אני גרה בדירה שהייתה של אמא שלי ז"ל ומכרתי את הדירה שלי. יש לי פריווילגיה לקחת את הכסף ממכירת הדירה, לא לעשות כלום ולחיות כמו מלכה, אז כן, אני לא עובדת בשביל הכסף, אלא כי אני ממש רוצה לעבוד. אני לוקחת מהכסף של הדירה קצת למחיה, רק אם אני חייבת. בנוסף, אני מקבלת קצבת ביטוח לאומי".
מה עם קרן פנסיה?
"אחרי 22 שנות עבודה צברתי סכום מינימלי, רק 350,000 שקל. לא נגעתי בזה. הקרן הזאת סגורה וצוברת רווחים. אני עדיין מפקידה לפנסיה, בקרן אחרת, דרך העירייה. העובדה שהקרן שלי קטנה היא גם אחד השיקולים לכך שאני עדיין עובדת, אבל זה ממש לא השיקול המרכזי. אם הייתי חיה רק מהפנסיה ומהביטוח הלאומי, לא הייתי יכולה להחזיק רכב או לנסוע לחו"ל. עכשיו חזרתי משבוע באיסלנד".
איך העבודה תורמת לאיכות החיים שלך?
"היא שומרת על הבריאות ועל החיוניות שלי. אני נמצאת בחברת אנשים צעירים ממני, מאתגרת את עצמי ומוצאת פתרונות. העבודה מאפשרת לי לתת ולהועיל. אם לחלופין הייתי הולכת לחצי יום במועדונית לאנשים בגילי, הייתי מוקפת במבוגרים ממני כל יום, ובואי, על מה מבוגרים מדברים? על המחלות שלהם. זה ידכדך אותי. ומה אחרי המועדונית? לשבת בבית ולשקוע? זה יעשה אותי ממורמרת, שזה לא טוב לבריאות. אני חושבת שכל אישה בגיל פנסיה יכולה לפחות לנסות לעבוד".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"הרבה אומרים לי 'כל הכבוד'. היו גם כאלה ששאלו: 'למה את צריכה את זה? שבי בבית, תיהני מהחופש שלך', אבל אני מצליחה גם ליהנות מהתחביבים שלי, ללכת להצגות ולראות חברות במקביל לעבודה. יש כאלה שפוגשים אותי בעבודה ושואלים: 'תגידי, מה, את לא יכולה לבלות עם הנכדים?', ואני עונה שאין לי נכדים. לכולם אני עונה שעבודה היא התרופה הטובה ביותר".
את לא מרגישה שאת מפסידה משהו כי את עובדת?
"אני מפסידה משהו, אבל אם אני עושה שקלול בין רווח להפסד, אני מרוויחה. כל עוד אני יכולה לעבוד, אעבוד. אני דוחה את הקץ ולשם כך אני שומרת על הבריאות שלי - אני צמחונית ואוכלת בריא, מעולם לא עישנתי ואני מקפידה לצעוד כל ערב - בדרך כלל 9,000 צעדים, אבל כבר הגעתי ל־14 אלף צעדים".