כשהסרטן מכה פעמיים: בני הזוג אובחנו במקביל ועברו כימו יחד
מה הסיכוי שבאותו חודש יאובחנו בעל ואישה, בשנות ה־40 שלהם, עם מחלת סרטן? זה בדיוק מה שקרה לאתי וליאור זוהר. בזמן שהוא המתין לתוצאות הביופסיה של גידול במעי, אותר גוש ממאיר ואלים בשד שלה. עכשיו, לאחר שעברו יחד כימותרפיה, הם מפצירים בכולנו ללכת להיבדק
החלטה אחת נחרצת שקיבלה אתי זוהר (45) לפני שלוש שנים, הצילה ככל הנראה את חייו של בעלה ליאור (49). מאחר ששתיים משלוש בנותיהם סובלות מקרוהן, מחלת מעיים כרונית שהתגלתה בגיל צעיר, החליטה אתי שעליהם, ההורים, לערוך בדיקת קולונוסקופיה "כדי לבדוק אם הקרוהן הגיע מאחד מאיתנו", היא מסבירה. "חשבתי שכדאי לבדוק מה קורה במעיים שלנו. ליאור לא רצה לעשות את הבדיקה. מבחינתו אם הכול בסדר, אין שום סיבה להיכנס לבית חולים, אבל לחצתי עליו".
ליאור: "היא הלכה לקופת החולים כדי להשיג הפניה לקולונוסקופיה עבור שנינו, ובגלל שהיינו מתחת לגיל 50 לא אישרו לנו. היא רבה שם עם כל העולם. כשבאתי לרופאת הגסטרו, היא שאלה: 'למה אתה כאן?'. עניתי: 'אני חושש'. היא שאלה: 'ממה אתה חושש?'. אמרתי: 'מאשתי', אז היא אמרה: 'אההה, אתה הבעל של האישה המשוגעת שהייתה כאן' ונתנה לי הפניה. הלכתי זחוח לבדיקה, חשבתי שאצלי הכול בסדר".
אתי: "עברנו את הבדיקה אחד אחרי השנייה, ואז הרופאה קראה לנו ואמרה: 'אצלך, אתי, הכול תקין, אבל אצלך, ליאור, יש גידול בגודל כדור טניס במעי'. היינו בהלם. הוא לא הרגיש שום דבר. יצאנו משם המומים וישבנו בבית קפה, כדי לעכל את מה ששמענו".
ליאור: "התחילו לי מחשבות מטורפות, איך אני עובר את זה? מה עם הבנות? מה הספקתי בחיים? מה לא הספקתי? מה יהיה מבחינה כלכלית? הייתי באי־ודאות מטורפת. בלילות קראתי על סרטן המעי הגס ובבוקר הלכתי לעבודה. הייתי זומבי. בעבודה שאלו: 'למה אתה נראה ככה?' עניתי: 'הכול בסדר' ופשוט המשכתי ללכת. אני מקווה שאנשים לא נעלבו ממני בתקופה ההיא. רק אחרי שלושה שבועות עשיתי סוויץ' בראש והחלטתי להפסיק לקרוא חומר רפואי ולהתחיל לייצר מחשבות חיוביות, להתרכז בעשייה".
בינתיים, במהלך ההמתנה לתוצאות הביופסיה של ליאור, גילתה אתי גוש בחזה. "בדרך כלל אני לא עושה את זה, אבל משהו גרם לי למשש", נזכרת אתי. "הרגשתי גוש קטן במרכז שד ימין. כשליאור חזר מהעבודה סיפרתי לו והוא הציע שאלך להיבדק. אני רציתי לדחות את זה כי הרגשתי מאוד בריאה וחשבתי שזו בטח ציסטה. אבל כעבור שבוע יצאה בלוטת לימפה בבית השחי, כמו כדור פינג־פונג קטן. מיד קבעתי תור לכירורג שד, שהפנה אותי לבדיקות. בממוגרפיה ראיתי שמשהו לא מסתדר לטכנאית, אבל היא לא אמרה שום דבר, כי אסור לה. גם טכנאית האולטרסאונד לא אמרה דבר. למחרת קיבלתי טלפון מהמכון והתבקשתי לחזור על הבדיקה. עברתי שוב ממוגרפיה ואולטרסאונד, והרופא אמר: 'את יודעת מה יש לי להגיד לך'. ביקשתי שיסביר והוא ענה: 'יש לך גידול סרטני והוא אלים'. זה היה הלם שאי אפשר להסביר. לא הבנתי איך יכול להיות שיש שני מקרים בבית אחד בו־זמנית".
אתי: "לא כתבנו צוואה, כי לא חשבתי שזה יכול לקרות. משהו תמיד אמר לי שיהיה בי כוח נסתר שיעזור לי להתמודד. ידענו שזה יחלוף"
ליאור: "התפרקתי. זה היה לי קשה עוד יותר מהגילוי עליי. כשמצאו אצלי גוש, ידעתי שאתי חזקה והבית לא יתפרק. כששמעתי שגם לה יש גידול, אמרתי לעצמי: זהו, נדפקנו. בכינו יחד ומאותו רגע החלטנו שאנחנו יוצאים למלחמה. אגב, שאלתי את הצ'אט מה הסיכוי ששני בני זוג יאובחנו עם סרטן באותו חודש והוא ענה: אחד למאות מיליונים".
אתי התבשרה שתזדקק לניתוח, כימותרפיה והקרנות. "בגלל שזה היה גידול אגרסיבי שמתפשט מהר, היה צריך לטפל בזה מיד. כשסיפרנו לבנות, הן בכו ושאלו: 'הרגע גילינו על אבא, איך גם את?'. אף אחד לא הבין איך זה הגיוני. היו כאלה שאמרו לנו להחליף מזוזות בבית, ובאמת החלפנו".
אתי, יש לך מקרי סרטן במשפחה?
"שתי האחיות של אמא שלי חלו בסרטן השד, וברוך השם החלימו, ולכן הקפדתי לעשות מדי שנה ממוגרפיה ואולטרסאונד, אבל המקור לגוש שהתגלה אצלי הוא לא גנטי".
כורסה ליד כורסה
אתי היא בעלת מכון יופי שצמוד לביתם בחדרה, ליאור עובד כבר 22 שנים ב"אלביט", ויש להם שלוש בנות (21, 18, 13). השניים הכירו בצבא. הוא שירת כטכנאי מערכות בקרת אש בחיל החימוש והוצב בגדוד שריון, היא הייתה מפ"טית (מפעילת פיל בוקס טכנולוגי) בחייל. "יום אחד הוא ראה אותי בחטיבה 188, נתן לי פתק עם מספר הטלפון שלו וביקש שאתקשר", מספרת אתי. "התמגנטתי אליה", מסביר ליאור, "התחלנו לצאת, ואחרי שבועיים אמרתי לחבר: 'איתה אני רוצה להתחתן'". הם המשיכו לשירות קבע, התחתנו והתגוררו בקצרין. אחרי השחרור עברו לראשון לציון ומשם לחדרה.
כאמור, את מסע ההחלמה הם עברו יחד ובישרו לקרובים על מחלתם רק אחרי ששניהם עברו ביופסיה וקיבלו אבחון רשמי. "שבוע אחרי שסיפרתי לאבא שלי, הוא קיבל התקף לב ועבר צנתור", מספר ליאור.
למרות שליאור אובחן ראשון, אתי החלה לקבל כימותרפיה לפניו, בבית החולים בילינסון - המרכז הרפואי רבין. "בטיפול הראשון הרגשתי שאני נחנקת. ליאור קרא מהר לאחיות, שנתנו לי עוד סטרואידים. סיימתי 12 טיפולים מרוקנת מאנרגיה".
בינתיים ליאור הצטרף למחקר של פרופ' ברוך ברנר (ראו מסגרת) לטיפול בסרטן החלחולת, והודיעו לו שעליו לעבור הקרנות וכימותרפיה, אבל כנראה לא יזדקק לניתוח. "בזכות העובדה שליוויתי את אתי לטיפולי הכימו, ידעתי לקראת מה אני הולך. ובאמת הכימו פירק אותי, היו לי כל מיני תופעות, כמו אובדן הקול לשבוע וחצי".
אתי: "כשאני הייתי בטיפולים, ליאור תמך בי ולהפך. היו לי ימים של דאון וימים של אפ וניסינו להרים אחד את השני. פעם אחת קרה שעברנו יחד כימו, כורסה ליד כורסה. אותו שבוע היה מאתגר במיוחד".
ליאור: "בגלל ששנינו עברנו כימו בו־זמנית, נוצרה בינינו הבנה עיוורת. כשאתי חזרה מטיפול, ידעתי בדיוק מה היא מרגישה ואילו כאבים יהיו לה בשרירים למחרת. כשאני הייתי בטיפול, אתי ידעה מתי בדיוק אצטרך כוס מים. התקופה הזאת חיזקה את הזוגיות שלנו".
הרשיתם לעצמכם להישבר?
אתי: "לא, כי רצינו שהבית יישאר יציב וחזק, שהכול יתנהל כרגיל ושנהיה שם בשביל הבנות. ידענו שצריך להמשיך הלאה ולראות את הטוב. כולם היו שם בשבילנו, ההורים שלנו, האחים והאחיות שלנו, החברים, השכנים. הבת הגדולה שלנו מאוד עזרה והפכה להיות הבוגרת בבית. עם כל הקושי השתדלנו להיות נוכחים מול הילדות, שהלכו לטיפול רגשי כדי להתמודד עם המצב".
סליחה על השאלה, דיברתם ביניכם על האפשרות שאחד מכם יישאר והשני לא?
אתי: "לא, וגם לא כתבנו צוואה, כי לא חשבתי שזה יכול לקרות. משהו תמיד אמר לי שיהיה בי כוח נסתר שיעזור לי להתמודד. ידענו שזה יחלוף".
ליאור: "זו הייתה מחשבה מפחידה מאוד. לא הכנו צוואה או מסמך אחר, אבל זה היה באוויר. עברתי עם אתי על הדברים שיש לי מהעבודה, קרן פנסיה, קרן השתלמות, והשתדלנו לראות את הדברים באור חיובי".
הטיפול הביולוגי גרם למחלה
כשאתי החלה סדרה חדשנית של טיפול כימי משולב בטיפול ביולוגי, מצבה החל להידרדר: "הרגשתי מאוד לא טוב, הקאתי בלי סוף, לא יכולתי לבלוע שום דבר", היא משחזרת. "ליאור היה תשוש מהכימו, אז אחי לקח אותי למיון בבית חולים אחר. בדקו אותי וגילו שהמערכת החיסונית שלי ירודה. הכניסו אותי לבידוד וחיברו אותי להזנה".
ליאור: "בלילות, אחרי שכל הצוות הרפואי הלך הביתה, התגנבתי אליה. כשהלבבות נמשכים, אי אפשר להילחם בזה".
ליאור: "לפני המחלה עישנתי מעט, אכלתי בשר אדום ובשר מעובד. אכלתי נקניקים על בסיס יומיומי, שתיתי אלכוהול"
אתי: אני זוכרת את התקופה הזו במעורפל. לא היה לי כוח לדבר או אפילו להחזיק את הטלפון. העבירו אותי לבילינסון, שם ניסו לפענח מה יש לי. הרגשתי שהגוף בוגד בי, והיו ימים שהייתי די מנותקת. לא הצלחתי לתקשר ולא ידעתי מה קורה במשפחה שלי. הרגשתי שאין לי שליטה על החיים שלי. במבט לאחור, אלה היו הרגעים הכי קשים בהתמודדות".
ליאור: "כששמו לאתי זונדה, זה היה הרגע הכי מפחיד מבחינתי. היא שכבה כמו שק תפוחי אדמה והייתה פשוט אאוט".
כעבור שבועיים של אשפוז בבילינסון, האונקולוגית פרופ' רינת ירושלמי־משאלי פענחה את הבעיה. התברר שאתי סבלה ממחלת אדיסון שמתבטאת בחוסר איזון של בלוטת האדרנל וגורמת לכך שהגוף מפסיק להפריש קורטיזול. "התופעה נגרמה בגלל התרופה הביולוגית שנתנו לי. עד היום המצב לא חזר לקדמותו ואני נוטלת סטרואידים שמדמים את הפרשת הבלוטה".
אחרי שהבעיה אותרה והטיפול הביולוגי הופסק, נקבע לאתי תור לניתוח שבמהלכו הוציאו את הגידול וארבע בלוטות לימפה. כשהתאוששה, סיימה את הכימו והמשיכה להקרנות. לפני שנתיים הטיפולים הסתיימו ומאז השניים נמצאים במעקב.
שיניתם את אורח החיים שלכם אחרי ההחלמה?
אתי: "כשהייתי בת תשע טבעתי בחוף ארגמן בעכו, העיר שבה גדלתי. הגלים סחפו אותי למים עמוקים ולא ידעתי לשחות. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. למזלי, המציל ראה אותי ושלף אותי מהמים. מאז לא נכנסתי לים. כשהיינו בטיפולים, ליאור לקח אותי לעשות סאפ בים וזאת הייתה ההתחלה. העזתי להתמודד עם הפחד. בהמשך כבר שחיתי במים עמוקים בקורפו. מתברר שהמחלה נתנה לי זריקת אומץ להתמודד עם פחדים ישנים. היום אני הולכת הרבה לים, משהו שם גורם לי לשלווה ורוגע, ואני בוחרת כל יום לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר".
ליאור: "לפני המחלה עישנתי מעט, אכלתי בשר אדום ובשר מעובד. אכלתי נקניקים על בסיס יומיומי, שתיתי אלכוהול. מאז הפסקתי לעשן, הלכתי לתזונאית, צמצמתי משמעותית את צריכת הבשר והאלכוהול וירדתי עשרה ק"ג. מעבר לזה, הבנתי שאני לא צריך לחכות לפנסיה כדי להתחיל להגשים את החלומות שלי, כי אני לא יודע מה יהיה. לפני שחליתי עשיתי קורס סקיפרים, אבל פעם חשבתי יותר על עלות ההפלגות ועל ימי חופש, היום השיקולים האלה נדחקים הצידה. אני חי את החיים".
פרופ' רינת ירושלמי־משאלי: "כ־12% מאוכלוסיית הנשים בישראל יחלו בסרטן השד במהלך חייהן"
בשיחה הראשונה שלנו אמרתם שאתם אנשים סגורים. למה בעצם הסכמתם להתראיין?
אתי: "היה חשוב לנו להעלות את המודעות לבדיקות לגילוי מוקדם. תהיו ערניים לכל דבר שמשתנה בגוף שלכם ותבקשו הפניה לבדיקות גם אם זה לא בגיל המתאים. אם אתם מרגישים שמשהו לא תקין, תתעקשו".
ליאור: "היה חשוב לנו להגיד תודה למרכז דוידוף בבילינסון. כולם שם נכונים לעזור ויש שם אווירה מטורפת של חיוביות. זה עזר לנו לעבור את התקופה הזאת באווירה טובה. מעבר לזה, כל דבר שיעלה את המודעות למחלה יהיה מבורך. בדיעבד ההתעקשות של אתי על קולונוסקופיה הצילה לי את החיים".
בין גנטיקה לתזונה: הגורמים לסרטן שד
"כ־12% מאוכלוסיית הנשים בישראל יחלו בסרטן השד במהלך חייהן", אומרת פרופ' רינת ירושלמי־משאלי, מנהלת היחידה לאונקולוגיה של השד במרכז דוידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן, בית חולים בילינסון, המרכז הרפואי רבין. "סימפטומים שצריכים להדאיג אותנו הם כאב בשד שמלווה בגוש, אודם או פצע בשד ותחושה או מראה של א־סימטריה".
מהם גורמי הסיכון?
"ראשית, גורמים גנטיים, כמו נשאוּת ל־BRCA. כדאי להזכיר שהחל משנת 2025 נשים ממוצא אתיופי זכאיות לבדיקת סקר גנטית במסגרת הסל, בדומה לנשים אשכנזיות. גורמים נוספים הם: סיפור משפחתי של סרטן השד, השחלה או הלבלב; ביופסיות בשד שהראו ממצאים שפירים אך משגשגים; צפיפות שד והיסטוריה של קרינה לשד, כמו למשל במחלת הלימפומה; גם התחלת הדימום הווסתי בגיל צעיר (מתחת ל־12), סיום המחזור החודשי בגיל מאוחר (מעל 55) ולידה בגיל מאוחר יחסית מהווים גורם סיכון. כל הגורמים הנ"ל אינם בשליטתנו: מעניינים הם הגורמים התלויים באורח החיים שלנו - השמנה, היעדר פעילות גופנית, מזון מעובד ודל־סיבים, כמו גם שתיית אלכוהול ועישון".
מחקר פורץ דרך על טיפול בסרטן המעי
"ב־20 השנים האחרונות נרשמת עלייה מדאיגה במספר המאובחנים מתחת לגיל 50, שסיבותיה עדיין אינן ברורות במלואן", אומר פרופ' ברוך ברנר, מנהל המחלקה האונקולוגית - מרכז דוידוף, בית חולים בילינסון, המרכז הרפואי רבין, ואונקולוג ראשי, שירותי בריאות כללית. "בארצות הברית כבר הורידו את גיל בדיקות הסקר ל־45, ובארץ יש דיונים על הנושא".
מהם גורמי הסיכון?
"הגורם העיקרי הוא גנטי, אם כי לרוב עדיין לא מצליחים לאתר את השינוי הספציפי. לכן, אם הופיע במשפחה מקרה של סרטן המעי הגס, כל הצאצאים והאחים של החולה צריכים להיבדק. אם אדם חלה בגיל 45, קרוביו צריכים לעשות בדיקת קולונוסקופיה כבר בגיל 35. זו הבדיקה החשובה ביותר בהקשר זה, משום שהיא לא רק מביאה לגילוי מוקדם, אלא גם יכולה למנוע את המחלה, אם מאתרים פוליפים ומסירים אותם.
"על המטען הגנטי פועלים הגורמים הבאים: תזונה, ובעיקר מזון מעובד; הורמונים ואנטיביוטיקות במזון; גורמי קרינה מכל הכיוונים, כאלה שאנחנו פחות שולטים בהם; וכן סטרס, עודף משקל ואפילו עישון מעלה במעט את הסיכון.
קבוצות הנמצאות בסיכון מוגבר במיוחד הן: אנשים עם רקע משפחתי, אנשים עם תסמונות גנטיות ספציפיות (לדוגמה HNPCC), אנשים עם נטייה לפתח פוליפים במעי ואנשים עם דלקות כרוניות במעי (מחלת קרוהן - Crohn's Disease, או דלקת מעי מכויבת - Ulcerative Colitis).
אילו סימנים אמורים להדאיג אותנו?
"הסימן השכיח ביותר הוא שינוי בהרגלי היציאות, ואני לא מתכוון בהכרח לעצירות, אלא לשינוי כלשהו בדפוס: אם היציאה הייתה תמיד בבוקר ועברה לצהריים, או אם יש עצירות ואז שלשול. סימן נוסף הוא דימומים - דם בצואה או שהצואה נעשית שחורה. אם מתפתחת אנמיה, עם או בלי מחסור בברזל, הגורם עשוי להיות אובדן דם כרוני. אם אין שיפור לאחר נטילת ברזל, יש לערוך בירור. תסמינים נוספים: כאבי בטן, כאבים באזור הרקטום, ירידה בתיאבון ובמשקל. חשוב לי לציין שאפשר לקבל הפניה לבדיקה לא רק מרופא גסטרו, אלא גם מרופא משפחה".
מה תוכל לספר על המחקר שבו השתתף ליאור?
"ליאור היה בין 29 המשתתפים במחקר פורץ דרך, ששילב בין טיפול כימי קרינתי טרום־ניתוחי לאימונותרפיה (תרופה שמפעילה את מערכת החיסון נגד הגידול). על סמך התוצאות המאוד מבטיחות (היעלמות הגידול אצל רוב המטופלים) נפתח מרכז מחקר בינלאומי רב־מרכזי, גם הוא בהובלתי, הבוחן את הגישה הזו אל מול הגישה הסטנדרטית. המחקר עדיין זמין לגיוס מטופלים, בבילינסון ובתשעה מרכזים אחרים בישראל ובגרמניה".