מ"האח הגדול" להוליווד: "גאה לומר שאני ישראלית ושהייתי לוחמת"
רק אחרי שיצאה מ"האח הגדול", מלאני למברסקי התחילה לעבד את מה שנדחק הצידה עד אז: הניתוק מהוריה בנעוריה, החברה שנרצחה בנובה והשירות הקרבי. כשהצליחה לחזור לעצמה, גם חזרה לחיים – כיכבה בסרט של שלום אסייג ועברה ללוס אנג'לס בניסיון לבנות קריירת משחק. ואז היא קיבלה עוד צו מילואים לחודש הבא
ששת החודשים שאחרי היציאה מבית "האח הגדול" בשנת 2024 היו עבור מלאני למברסקי (26) תהום שחורה. העזיבה שבוע לפני הגמר וההבנה שמאות אלפי צופים ראו אותה בלי שהיא עצמה עיבדה את האבל והטראומה שצברה בשנה החולפת כמעט הכריעו אותה.
באחד הימים הקשים היא כיבתה את הטלפון, נעלה את הבית והסתגרה בחדר, מסרבת ליצור קשר עם העולם. "לא רציתי לדבר עם אף אחד", היא מספרת. אבל חברי הילדות שלה, החבורה החזקה שמלווה אותה מחיפה, היו שם.
כשמלאני סירבה לפתוח להם את הדלת, הם ניסו לפרוץ פנימה דרך החלון. במקרה בעלת הדירה עברה במקום ופתחה עבורם את המנעול. "חברה שלי נכנסה לחדר ואמרה לי: 'צאי מפה'. אמרתי לה: 'אני אוהבת אותך, אבל אני לא מסוגלת. תשחררו אותי, אני רוצה להיות לבד'". החברה יצאה אבל אז נכנס הארוס של אותה חברה, שלחם באותה תקופה בעזה ועבר בעצמו דברים לא פשוטים.
"הוא הסתכל עליי ואמר: 'את יודעת שאם אני הייתי באותה סיטואציה, את לא היית הולכת מפה. יש לך חמש דקות להתאפס על עצמך, לצאת לסלון ולדבר איתי'. משהו בזה שהוא חווה את אותה חוויה כמוני גרם לי לחשוב: אם הוא קם, אז מי אני שלא אקום? זו הייתה הנקודה שבה החלטתי שאני הולכת לטיפול, מתחילה לדבר ומרימה את עצמי עם כל הקושי. זו הייתה החכה שהייתי צריכה לתפוס כדי לצאת מהבור".
"לא הסכמתי להיות בקשר עם ההורים"
הדרך של למברסקי אל התהום הזו הייתה רצופה באירועים מטלטלים. זה החל ב־7 באוקטובר עם הרצח של חברתה הקרובה דנה פטרנקו ובן זוגה דניאל גולטמן במסיבת הנובה, נמשך בחודשי מילואים אינטנסיביים כלוחמת ברצועת עזה, ואז, ב־2024, מעבר היישר לתוך הבית המצולם במדינה (לעונה ה־14 ששודרה ברשת 13).
היא נולדה בחיפה, בת אמצעית מבין שלוש בנות להורים עולים מהונגריה. "תמיד הרגשנו ישראליות. לא הייתה לנו זהות עדתית או דתית בבית. הייתי ילדה שאוהבת לשיר, נועלת את המגפיים של אמא, רוקדת ולומדת סטנדאפים מיוטיוב בעל פה כדי להציג. הלוואי שהיה לי היום את הביטחון שהיה לי כשהייתי ילדה".
מה ערער לך את הביטחון?
"כשהייתי בת 16 ההורים שלי התגרשו ואבא עזב לארצות הברית. גדלתי לתוך זוגיות לא טובה של ההורים. כשהייתי ילדה עשיתי להם שיחות ואמרתי להם: 'אמא ואבא, אתם צריכים להתגרש'. הגירושים לא היו מבחינתי משהו מפתיע, אבל הייתי עצובה בשבילם. אבא היה צריך לעבוד בשלוש עבודות וחזר לגור עם אמא שלו, ואת אמא שלי הפרידה החזירה לתקופה שבה היא עלתה לארץ והייתה עסוקה בהישרדות.
"העזיבה של אבא לארצות הברית הייתה פתאומית. הוא אמר לנו: 'אני נוסע לנסות, אראה מה יש שם'. הוא גילה את אמריקה ונשאר, הקים עסק ומשפחה. אני שמחה בשבילו עכשיו, אבל באותה תקופה כעסתי. זו הייתה חוויית נטישה בגיל קריטי לנערה שזקוקה לאבא".
כדי להתמודד עם המציאות החדשה קיבלה למברסקי החלטות מרחיקות לכת. היא התנתקה מאביה, וכעבור שנתיים גם מאמה, ועברה לגור אצל אחותה הגדולה, "שנתנה לי תחושה אימהית".
"בלוס אנג'לס לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות. בכל מקום שאני הולכת אליו אני גאה לומר שאני ישראלית, יהודייה, ושהייתי לוחמת"
ההורים ניסו להיות איתך בקשר?
"הם ניסו, אבל אני הייתי הגורם הקשה. לא הסכמתי להיות איתם בקשר. רציתי מה שראיתי אצל חברות או בסרטים אמריקאיים ולא קיבלתי את זה, ולא ידעתי לתקשר את הרגשות שלי. לא ידעתי מה אני מרגישה ולא הבנתי מה אני עושה".
כשהתגייסה לצה"ל כלוחמת בגדוד קרקל, הוגדרה כחיילת בודדה ושכרה דירה משלה בחיפה. "גדלתי בבית עם ערכים, אבא היה טנקיסט גאה. אמרתי לעצמי: אם נשים יכולות להתגייס לקרבי, גם אני רוצה. השירות הצבאי עיצב אותי לגמרי. הייתי סמלת בכירה, פיקדתי על מחלקה ותפסנו קווים באיו"ש ובגבול מצרים. זה היה המסע הראשון שלי להבין מה זה להרגיש משמעות בחיים ולא לנוע סתם. מציאת המשמעות הזו היא מה שעזר לי לצאת מהבור".
אחרי השחרור עבדה במשך כמה שנים כקצינת אבטחה בספינות נופש של רויאל קריביאן. "עבודה אינטנסיבית, אבל גם מאפשרת לראות עולם". רק אז החל הפיוס עם ההורים. "עברתי תהליך עמוק עם עצמי, למדתי לסלוח ולנצח עם הקיים, וכיום אנחנו ממש בטוב". השנה היא אף טסה לבקר את אביה בפילדלפיה, פגישה ראשונה פנים אל פנים לאחר 11 שנות נתק. "גישרנו על הפערים", היא אומרת.
"אני שולחת אודישנים לכל מקום"
את אירועי 7 באוקטובר היא לא תשכח. "הייתי בבית בחיפה, שלחנו הודעות בקבוצה של החברות לראות שכולן בסדר. כולן כתבו חוץ מדנה, שגרה עם בן הזוג שלה, דניאל, בראשון לציון. לא ידענו שהם הלכו למסיבה, זו הייתה החלטה ספונטנית. בערך בתשע בבוקר הבנו שהיא בנובה. היא הייתה מנותקת קשר. קודם גילינו שדניאל נרצח, ורק אחרי כמה ימים הודיעו שגם דנה. מאוחר יותר יצא סרטון של שוטרים שמגיעים למקום, וזיהינו שם את הגופות שלהם".
עשרה ימים לאחר מכן, למברסקי כבר הייתה במילואים בעזה, מנותקת מהעולם. "הייתי משוכנעת שאצא לאפטר ויגידו לי שדנה בחיים. היה לי קל לחלום כמו ילדה קטנה שזו הייתה טעות בזיהוי. באפטר הלכנו לבקר את אמא שלה. רק כשהיא הוציאה את הבגדים של דנה ואמרה לנו 'רציתי שתיקחו', הבנתי שהיא איננה. היום דנה היא חלק בלתי נפרד ממני, המצפן שלי להרבה החלטות בחיים".
המילואים עדיין לא מאחוריה - כיום היא חלק מגדוד לוחם שתופס קווים מבצעיים באיו"ש, והצו הבא כבר מונח על השולחן, שלושה שבועות בחודש נובמבר. "זה מקשה עליי. התכוננתי לתפקיד בסרט 'חינה אמריקאית' תוך כדי מילואים, והגעתי להקראה יום אחרי שהשתחררתי. זה תוקע ועוצר המון דברים, ואני שואלת את עצמי: מתי הדור שלנו יזכה לחיות את החיים שלו ולבנות את עצמו בצורה נורמלית?".
הפריצה הגדולה שלה כשחקנית הגיעה כשלוהקה לתפקיד הראשי ב"חינה אמריקאית", הסרט של שלום אסייג שעלה הקיץ לאקרנים. "חיפשו מישהי דוברת אנגלית עם מבטא אמריקאי. עשיתי שלושה אודישנים מצולמים. באמצע הצילומים של קמפיין דוגמנות ביוון קיבלתי הודעה משלום אסייג: 'את יכולה לשלוח סרטון שאת מדברת אנגלית?'. שלחתי, ואז הוא החזיר לי הודעת טקסט: 'מברוכּ, התפקיד שלך'. זה היה התפקיד הראשון שלי, וישר תפקיד ראשי".
בינואר האחרון טסה בפעם הראשונה ללוס אנג'לס, וביולי עברה לגור שם. "משחק תמיד היה חלום שלי. אחרי הצילומים של 'חינה אמריקאית' זה נפתח לי ממש. טסתי בספונטניות, לא תכננתי להישאר. התחלתי בניו יורק והייתה לי חוויה לא מוצלחת, ואז הגעתי ללוס אנג'לס בהחלטה של רגע. פתאום נפתחו לי דלתות והזדמנויות, הכול התגלגל והיה חלק, החלטתי שזה המומנטום שלי".
"באמצע הצילומים של קמפיין דוגמנות ביוון קיבלתי הודעה משלום אסייג: 'את יכולה לשלוח סרטון שאת מדברת אנגלית?'. שלחתי והוא ענה: 'מברוכּ, התפקיד שלך'"
איך יוצרים קשרים בעיר שאת לא מכירה בה אף אחד?
"בהתחלה לא היה לי מושג איך זה עובד. שלחתי מיילים והודעות בלינקדאין ולא הלך לי. בשלב מסוים אמרתי: אשלח באינסטגרם, מה יש לי להפסיד? התחלתי לפנות לאנשי מקצוע יהודים, ישראלים או תומכי ישראל, פנים מוכרות וידידותיות. חלק ענו, נפגשנו, ולאט־לאט דברים התגלגלו. באתי כמו דף חלק. ברוך השם, לא נתקלתי בתעשייה בגילויי אנטישמיות. בכל מקום שאני הולכת אליו אני גאה לומר שאני ישראלית, יהודייה ושהייתי לוחמת".
סדר היום שלה כיום באל־איי כולל לימודים, סדנאות, פגישות והמון אודישנים מצולמים. "זו עיר מגניבה שקורה בה הכול. הפוקוס שלי הוא על למידה, אבל אני לא עוצרת גם לגבי הארץ. מבחינתי אני נותנת גז בשתי הזירות ושולחת אודישנים לכל מקום".
"אמרו שאני 'פרווה'"
כששואלים אותה על "האח הגדול" במבט לאחור, התשובה מורכבת. "זו הייתה חוויה מדהימה שלמדתי ממנה המון, אבל לא ידעתי למה אני נכנסת. נכנסתי בהתחלה על תקן שחקנית במשימה ולא כדיירת. לא נחשפתי לריאליטי לפני זה, לא עקבתי אחרי גיא פינס, ולא ידעתי מי זה ערן סוויסה. הייתי הכי עב"מ. כשיצאתי, הימם אותי איזה אפקט אינטנסיבי יש לתוכנית. אני לא יודעת אם זו הייתה התקופה הנכונה להיכנס, בעיקר אחרי המלחמה והאבל, ואני לא יודעת אם הייתי נכנסת שוב. לחשיפה יש מחיר גדול, אבל בסוף, כנראה זה היה כרטיס הכניסה שלי להגשים את החלום.
"המתנה הכי גדולה שקיבלתי מ'האח הגדול' היא ההתמודדות שזכיתי לה עם האופי המאוד מכחיש שלי. איבדתי חברה בנובה ומיד אחר כך נכנסתי להילחם. זה האופי שלי: להמשיך הלאה. ל'האח הגדול' הגעתי בלי לחשוב פעמיים, בלי להגיד 'אני צריכה רגע לעבד את מה שחוויתי'. כשיצאתי, פתאום מצאתי את עצמי בעולמות של דוגמנות בגדי ים ואודישנים. הייתי צריכה להיות הכי נשית, כשכל החיים הייתי בעולמות של בנים, באבטחה ובלחימה. התמודדתי עם חוויות מהעבר הרחוק והקרוב, והרגשתי שקופה. רציתי לקבל חמלה, וקיבלתי את הצד ההפוך".
מה זה הצד ההפוך?
"המון ביקורת. באותה תקופה נפתחתי ברמה שיכולתי, כשבעצמי לא הבנתי מה אני עוברת. הרגשתי שאני מנסה שיראו אותי, ובמקום חמלה קיבלתי הערות שאני שקטה מדי, לא מעניינת, 'פרווה'. כשרציתי לקבוע סשן עבודה היו אומרים לי את זה. הייתי לכודה בטראומה שסגרה עליי והיה לי קשה לפתוח אותה. קשה להיפתח בפני אנשים שלא באמת מתעניינים בך, אלא רק רוצים את הג'וס".
התחושה שלא מבינים אותה אחרי שיצאה מ"האח הגדול" יצרה את המשבר העמוק. "הייתה תקופה שלא רציתי לקום מהמיטה. קמתי בבוקר והתבאסתי שקמתי, וכשהייתי הולכת לישון התפילה האחרונה שלי לאלוהים הייתה 'קח אותי'. התביישתי במחשבות וברגשות האלה. הסביבה שלי היא הברכה הכי גדולה שלי, אבל אני אדם שקשה לו להיפתח ולהיות שברירי. ברגע שעשיתי את הבחירה לחיות ולצמוח מזה, זו הייתה מלחמה יומיומית לקום בבוקר ולהגיד: היום אני בוחרת לאכול, היום אני בוחרת לצאת מהבית".
באופן אירוני, הדבר שהחזיר לה את הצבע ללחיים היה סבב נוסף של מילואים. "חזרתי לשלושה חודשים וזה החזיר לי את המשמעות. באמצע המילואים מצאתי את עצמי צוחקת ואומרת לעצמי: 'איזה כיף זה לצחוק מכל הלב'.
"אנשים אומרים לי, 'אני לא מאמין שלחמת בעזה'. אני עונה שגם אני לא מאמינה. מלאני של היום ומלאני של לפני שלוש שנים הן שתי נשים שונות לגמרי".
מה לגבי זוגיות?
"אני קצת מתקשה כרגע למצוא מישהו שיפרגן לקריירה שלי. הבנתי שיש לי פחד מקרבה בגלל האינטנסיביות של השנים האחרונות שבהן הכנסתי את עצמי לאש. אני צריכה מישהו חזק ומפרגן, והיה לי קשה למצוא את זה בשנתיים האחרונות. אני לא מחפשת באופן אקטיבי כרגע ולא יוצאת לדייטים, אבל בטוחה שהמדויק יגיע.
"אני בתהליך, והנפש שלי היא לפני הכול. לפני השנה החדשה הייתה לי פגישה עם המטפלת שלי ואמרתי לה שאני סוף־סוף מוכנה לשים את האבל והפוסט־טראומה מאחוריי. נאחזתי בסיפור הזה, לא הייתי מוכנה לפתוח אותו, וזה תקע אותי. עכשיו אני לא מתביישת להגיד את הדברים. התביישתי במחשבות שהיו לי, הביך אותי להיות בעמדה כזו. כיום אני מבינה שזה לא הופך אותי לחלשה. להפך, זו בחירה לקום כל בוקר מחדש ולהגיד: 'היום אני בוחרת לחיות'".