"לא פחדתי למות, פחדתי להיות לא יפה"
שנתיים לאחר סיום הכימותרפיה ויתר הטיפולים כתבה יעל ויס את הסיפור הזה. הוא לא אוטוביוגרפי, אבל יש בו נקודות השקה לחוויה שלה
מי אני?
יעל ויס, בת 47 מתל אביב, מושבניקית במקור, נשואה ואמא לשניים. בוגרת בצלאל, עוסקת באיור ובעיצוב, בשלנית טבעונית וחובבת שנ"צ וכתיבה.
בגיל 44 אובחנתי עם סרטן שד טריפל־פוזיטיב מקומי בעקבות בדיקה עצמית. עברתי כימותרפיה, טיפול ביולוגי, ניתוח הקטנה והרמה (לא מתלוננת), הקרנות וטיפול אנטי־הורמונלי.
לאורך הדרך נעזרתי בספורט, בטיפולים משלימים ובהמון אהבה ותמיכה.
את הסיפור הזה כתבתי כשנתיים מתום הטיפולים. הוא ניזון ממחשבות שעלו בי בתקופת האבחון ויש בו נקודות שמשיקות לחוויה שלי, אבל הוא אינו אוטוביוגרפי.
היום אני בריאה, מרגישה מצוין, וכבר ממש לא שם (:
הבוקר הזה, בסוף נובמבר, עדיין נאחז בזנב הקיץ. מעל גוזייה בצבע גוף לבשתי חולצה לבנה, קצרת שרוולים ובעלת מפתח וי, וג'ינס שחור בגזרה צמודה ולא עדכנית - שנשים בגילי עדיין מחבבות.
אספתי את שערי ברשלנות מכוונת וצבעתי את ריסיי. מה הטעם. התבוננתי בראי שעל הקיר - זו אישה שמדממת מדי חודש.
היום, אחר הצהריים, כשאשוב לביתי - תשתקף בו אישה בזמן מעבר. המחט החלה לטפטף את הנוזל האדום אל תוך הווריד שלי, והכול כבר נקבע.
לא פחדתי למות. פחדתי להיות לא יפה. פחדתי שאתה כבר לא תביט בי ככה. פחדתי להפסיק לרצות בך. ובאף אחד. לעולם. גם את זה הם ייקחו לי.
ועוד קצת זמן, אם הכובע קרח לא יעבוד, גם לא יהיה לי שיער על הראש, ובטח שלא גבות ולא ריסים, ועוד קצת זמן גם ציצי אחד ושלוש בלוטות פחות. אבל כל זה טפל, בטל בשישים, הערת שוליים.
וטיף טיף טף - ממשיכה לטפטף המחט. קר לי נורא. שיכנו אותי בחדר של הצעירים. מתברר ש־44 זו עדיין אישה צעירה, לפחות במובנים מסוימים.
מבעד לחלון אשפוז היום רואים איש, מטופטף כמוני, חבוש כובע צמר אפרפר ולבוש חליפת טרנינג כתומה ומבריקה, הגדולה עליו בשתי מידות לפחות. הוא יושב על ספסל, כפוף קדימה, ומעשן סיגריה לצד מכונות חטיפים ושתייה קלה.
לא מעשנת. לא שותה. לא עשיתי ולא עושה. והנקתי את הילדים עד גיל צבא. ואוכלת רק קינואה אורגנית מונבטת שגדלה בערבות הקקמייקה, דוקטור. לא עזר.
ואם הם היו אומרים לי: מאוחר מדי. ויש לך, נגיד, שלושה חודשים - הייתי שוקדת, כמובן, על סרטונים ומכתבים לימי ההולדת ולחתונות הילדים. ומזמינה צבעי לסייד את קירות הדירה. ולאחר מכן קונה ספה נורמלית לסלון, במקום הדו־מושבית, הקרועה בתחתיתה והמוכתמת בנוזלי מזון וגוף. וטסה לניו זילנד. ומשם ליפן. לבד.
הסר דאגה מלבך, בעלי. את המינוס יכסה הביטוח לאחר לכתי.
ונגיד שהם היו אומרים: שבוע. אם כך, ביום הראשון אני שבה מהבשורה ואוספת את הילדים מוקדם מהמסגרות. אנחנו יושבים להכין שיעורי בית, מכינים מוביילים של כוכבים וירח, ואופים יחד עוגיות שוקולד צ'יפס.
ובערב, הפתעה משפחתי שלי. הזמנתי את הסושי והמוקפץ מהמסעדה ששמורה לאירועים חגיגיים, וארבעתנו נישב לשולחן, שמחים ועליזים, ונקנח בקילו גלידה איטלקית.
ואז מגיעה שעת השינה, והם משתוללים והולכים מכות, ובעלי מרעים קולו ומאיים, אבל אני צוחקת ומתמוגגת. מצמידה כפותיי זו לזו: ילדינו המקסימים והיפים, יצירתנו המשותפת.
ואחרי שהכול שוקט, כשגופיהם הקטנים מכורבלים במיטותיהם מתחת למוביילים, אנחנו על ספת הרווקות הקרועה והמוכתמת. אני מבקשת ממנו לעצור לרגע פרק בסדרת דוקו־רצח כלשהי ומספרת לו. והוא חובק את פניו בידיו וממרר בבכי.
בעדינות מורידה את אצבעותיו הלחות, ופוערת עיניי אל תוך עיניו, וברוך מבקשת ממנו למצוא אישה בשנה השנייה למותי - אלמנה עם ילדים בגילים תואמים לשלנו (זו לא תהיה בעיה - המלחמה הקלה על כך).
וביחד הם יהיו משפחה שמחליטה בכל יום מחדש לבחור בחיים, ויוצאת לקמפינג בסוכות ובפסח עם החברים הקבועים, ועושה על האש במרפסת המרווחת בדירת הקבלן החדשה והמודרנית שלה, עם התקרות הנמוכות.
ובשעה מאוחרת, כשהבית רוגע, בסלון השמנת שבו מוצבת ספת השזלונג הענקית, הכורסאות התפוחות והשטיח השעיר שנקנו כחליפה אחת - ישתו כוס יין אדום, בעלי ואשתו המתולתלת, ויחלקו את יומם.
ומולם, על השידה לצד הפמוטים, תניח שתי תמונות: אחת שלי (כבר בחרתי), והשנייה של בעלה, גיבור ישראל המת.
בבוקר היום השני מגיעה לעבודתי. "איפה היית אתמול? לא היית זמינה".
היה לי עניין משפחתי, אדון מנהל.
וכעת, יושבת בכיסאי, זקופה ולבבית, מטפלת בכל פנייה, ומרוקנת את מגש המסמכים, חותמת ומתייקת. שולחת תזכורות אחרונות ומעדכנת את היומן. מסדרת את השולחן ואת המגירות. מכניסה לתיקי את קרם הידיים, שפתון הלחות ותמונות הילדים. משאירה את הציטוטים הנעוצים על המחיצה המרופדת בבד כחול דהוי: "הדבר היחיד שבטוח הוא שינוי".
ובסוף היום נכנסת שוב לחדרו ומודיעה, ללא רעד בקולי וללא הסברים, שעליי לקחת מספר ימי חופשה.
ביום השלישי כותבת לאיש ההוא שעזב אותנו - את כל מה שזה עשה לי, אך גם מוסיפה שסלחתי לו.
את הטלפון משאירה בבית. נוסעת לחוף מבודד ומתבוננת בגלים, כי כך ראוי הדבר. ובשלב מסוים משילה את בגדיי וטובלת ערומה במים הקרירים. שערי נמשך מתוכם, נדבק לשכמותיי. בלשוני מלקקת טיפות מלוחות הזולגות מריסיי אל שפתיי. האין זוהי ונוס העולה מן הים? יתהה לעצמו צעיר שנקלע למקום.
וביום הרביעי מוודאת שכל מי שצריך לדעת יודע. הלו, אמא יקרה. אחותי האהובה, שלום. מורים וגננת נכבדים.
ולאחר מכן מבקרת בעמותה, ומצביעה על הכלב הוותיק והמצונף בקצה המכלאה, שאף אחד לא רצה. וביום החמישי מנקה כמו פסיכית את ארונות המטבח, התנור, העובש באריחי האמבטיה, מסילות החלונות, רשתות המזגנים. ממלאה את המזווה בבייגלה, ופלים ועוגיות יבשות. חבילות סוכר, תיונים, וקפה נמס ושחור. מפיות, שרוולי כוסות וסכו״ם חד־פעמיים. משריינת כבר לשבוע הבא כיסאות כתר מהמתנ"ס.
ובערב דופקת על דלת דירתך. צדקתי. (טיפ לגלגול הבא - סמכי על האינטואיציה שלך). הגשרים של מחוז גוש דן. אתה קלינט ואני מריל.
ביום השישי, עם הישמע משאית הזבל, פוקחת את עיניי, מחליקה מחיבוקך באיטיות שלא להעירך, מתלבשת חרש ושבה לביתי. ואף אחד לא ירשה לעצמו לשאול אותי: היכן היית, רעיה? איפה היית, אמא? ומאפשרת לעצמי את כל הביסלים בצל ועוגות הקונדיטוריה - קרמשניט קצפת.
וכבר מפשילה שרוולי ומכינה את המטעמים שהילדים והבעל הכי אוהבים: קציצות ברוטב אדום, פלפלים ממולאים, בולונז, מרק עוף, שניצלים ופתיתים. מחלקת לקופסאות, מדביקה תוויות עם לבבות בטוש אדום ומקפיאה.
וביום השביעי מסבנת את עצמי ארוכות, מגלחת את שוקיי ואת בית השחי, מסדרת את שיער המפשעה, חופפת, מנגבת ביסודיות בין קפלי העור ובין אצבעות הרגליים, גוזרת ציפורניים, משייפת את העקבים, ומעסה את גופי בקרם לבנדר־שקדים. מצחצחת שיניים ומעבירה חוט דנטלי.
ואחרי כל זה אני לובשת את הכותונת החדשה שהזמנתי - הבד הסגלגל שלה רך ועדין, מעט שקוף; סלסולי תחרה שחורים ועדינים תוחמים את מחשופה ומכפלתה, ולאורכה כפתורי פנינה זעירים, שיקלו על הסרתה מעליי ונשכבת על מיטתי שהצעתי בסט מצעי פלאנל בהירים וריחניים.
עצמות האגן שלי חדות וגבוהות. ידיי דקות ורפויות, נחות על בטני. פסי אור של שעת צהריים מוקדמים נשפכים עליי מהתריסים המוגפים למחצה. זר פרחי בר טרי, שנקטף לבקשתי, הונח בכד על שידת הלילה.
אימי, אחותי, בעלי, ילדיי, כלבי הנאמן - סובבים אותי. ובין נשימותיי הקצרות לוחשת להם: "אל תהיו עצובים. אני ממש בסדר עם זה. באמת. וגם אתם תהיו בסדר. אני יודעת".
הם מלטפים את שערי הפזור על הכרית, נושקים ללחיי הקפואות. ובלווייתי אני עדיין יפה, עם השיער שלי, והגבות שלי, והריסים שלי, והשדיים שלי, והביציות המזדקנות שלי.
וכולם בוכים באמת (אולי חוץ מהאיש ההוא), כי זה הגיע מהר ובמפתיע, וכי הייתי צעירה מדי - לפחות במובנים מסוימים - ואין בזה שום הקלה לאף אחד, כי לא נדרשה הקרבה מאף אחד.
ואתה עומד רחוק בצד, עם משקפי שמש וכובע מצחייה כהים, כמו סלב באמריקה, ובוכה בלב שלך.
אבל טיף טיף טף לא ירשה לכל זאת לקרות. לא ולא, חמודה שלי. ואחרי שהמשימה תושלם, תוכלי סוף סוף לחזור לשעון המעורר, לקבוצות ווטסאפ מציפות, לאבק שעל מאוורר התקרה, לעלים הנרקבים במקרר, לעמידה מול המחבת, לגלילי טואלט ריקים ולטיפות השתן על קרש האסלה, למגבות רטובות שמוטלות לרצפה, לזבובים בגינת השעשועים, לקופסאות האוכל השומניות, לארוחות שישי, לחשבונות ולהתחשבנויות, לוויכוחים ולמריבות, לשתיקות, לספה המגעילה.
בקיץ הקרוב, כאשר תסתיים שרשרת הטיפולים - כך הודיע לי בעלי הנרגש - נטוס ללימסול לארבעה ימים הכול כלול.
הרמקולים צורחים "לה מאנו אריבה", ונערות צעירות מצוות הבידור של המלון, לבושות בטופ זורח ושורטס הדוקים, מחוללות מעל רמפה מוגבהת בפני המוני הילדים והוריהם המקפצים בבריכה. ואני שוכבת על כיסא חוף, ספוג ריח כלור, מתחת לשמשייה רחבה ומרופטת בשוליה. חבושה בכובע קש ועטופה בטוניקה המגיעה עד קרסוליי, מעוטרת בהדפס של תוכים ועלים בגוני טורקיז וורוד על רקע ירוק עמוק.
הבד הסיני־סינתטי הדק שלה נצמד לי לבטן עם כל שאיפה. על השולחן הקטן שלצידי מונחת מגשית קרטון ובה חצי לחמנייה עם נקניקייה חיוורת, טבועה בקטשופ ובחרדל, ולידה כוס פלסטיק ובה קוקטייל כתמתם ודביק, גדוש בקרח.
מיסטר מלצר, מור פרייד פוטטוס, פליז. והרי שגם כך אהיה שמנה מהכדורים האנטי־הורמונליים, ואבלוס עוד ועוד, כאילו אין מחר.
אשמח לתגובותיכן: yaeliweiss@gmail.com