בחירות לא מנצחים באקסל
זו הייתה צריכה להיות מערכת בחירות קלה אחרי השביעי באוקטובר, הכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה. מאות אלפי ישראלים נקראו שוב ושוב למילואים. משפחות נשאו בנטל כבד. קריירות, לימודים ועסקים נפגעו. הצבא זקוק לעוד כוח אדם, בעוד סוגיית גיוס החרדים ממשיכה להיגרר
לקראת ראש השנה שלחתי לחברים קרובים ברכה קצרה בצירוף תקווה לשנה טובה יותר. רוב התשובות עסקו בבחירות. חבר קרוב ומיוחד מאוד השיב לי: "הבחירות הללו קריטיות, אך דווקא הציבור הסובל, הן מיוקר המחיה, הן מייבוש שירותי הרפואה והן מהתרסקות מערכת החינוך והפיכת ילדיו לבורים ועמי הארצות, הוא הוא הציבור שאיננו מבין זאת, ובמקום זאת נסחף אחרי פופוליזם של הבלים והנדסת תודעה מן הזן הזול ביותר".
אז זהו. שלא. זוהי הנחת עבודה שגויה והיא אחת הסיבות לכך שמחנה השינוי לא יודע, שוב, לנצח בחירות.
עשרות שנים שהחלופות לנתניהו מנסות לפענח התנהגות פוליטית באמצעות מערכת מושגים שאינה מספיקה כדי להסביר אותה. אנחנו רגילים לחשוב על אדם כמי שאמור לשאול את עצמו: האם מצבי הכלכלי השתפר? האם החינוך של ילדיי טוב יותר? האם אני מקבל שירותי בריאות ראויים? האם המדינה מתפקדת? ואם התשובה שלילית להעניש את מי ששולט.
על פניו, זו הייתה צריכה להיות מערכת בחירות קלה אחרי השביעי באוקטובר, הכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה. מאות אלפי ישראלים נקראו שוב ושוב למילואים. משפחות נשאו בנטל כבד. קריירות, לימודים ועסקים נפגעו. הצבא זקוק לעוד כוח אדם, בעוד סוגיית גיוס החרדים ממשיכה להיגרר. במקביל, המדינה ממשיכה להעביר תקציבים שחלקם משמרים תמריצים שליליים להשתלבות בתעסוקה ולרכישת השכלה המגדילה את כושר ההשתכרות.
חלק גדול מן הציבור יכול להביט במציאות ולומר: אני משרת יותר, משלם יותר, נושא ביותר סיכונים ולא בהכרח מקבל יותר. ובכל זאת, כל אלה אינם מייצרים אוטומטית מעבר מן הקואליציה לאופוזיציה.
למה? הספרות בפסיכולוגיה פוליטית מצביעה כבר שנים על כך שזהות קבוצתית יכולה להיות חזקה לא פחות, ולעיתים יותר, מן האינטרס החומרי המיידי. בני אדם אינם רק יצורים כלכליים ורציונליים. הם יצורים של זהות, שייכות, כבוד, זיכרון, פחד, עלבון, גאווה ותקווה. ולעיתים הדברים האלה חזקים הרבה יותר מעוד אלף שקל ביוקר המחיה.
כשאדם חש שהתרבות שלו נדחקת, שהקבוצה שאליה הוא משתייך מאבדת מעמד או שמוסדות מרכזיים מביטים בו מלמעלה, הוא עשוי להעדיף מנהיג שמחזיר לו תחושת ערך, אפילו אם מדיניותו אינה מיטיבה עמו ישירות. במובן הזה, פופוליזם אפקטיבי אינו נשען רק על מניפולציה. לעיתים הוא בנוי על זיהוי מדויק מאוד של רגשות קיימים.
זה מביא אותי לנתניהו
מחנה השינוי טועה כשהוא רואה בו רק מניפולטור קר שמייצר רגשות אצל אחרים. בעיניי יש כאן משהו מורכב יותר. יש אנשים שחשים רגשות בעוצמה רבה בעצמם, ומתוך כך יודעים לזהות את אותו הרגש אצל קהל גדול, לתת לו מילים ולהעצים אותו. נתניהו הוא בעיניי אחד האנשים המוכשרים ביותר שפגשתי בפוליטיקה הישראלית, ואולי הבינלאומית, ביכולת הזאת.
הוא מבין באופן כמעט אינטואיטיבי עלבון, תחושת רדיפה, פחד מאובדן כוח, צורך בהכרה וכמיהה להשתייכות. כשהוא מצליח לחבר את עולמו לעולמו של ציבור שלם, "תוקפים אותי" הופך ל"תוקפים אותנו"; "רוצים להדיח אותי" הופך ל"רוצים לקחת מאיתנו את המדינה". התמיכה בו כבר איננה הצבעה בלבד על ביצועים. היא נעשית חלק מן הזהות.
לכן, אם הביקורת עליו מגיעה ממוסדות שתומכיו ממילא אינם נותנים בהם אמון כמו התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט, “האליטות” או האופוזיציה, אפילו עובדה קשה יכולה להיכנס לאותו סיפור: שוב מאשימים אותו, שוב מאשימים אותנו.
אחרי שבעה באוקטובר, אחרי מאות ימי מילואים, אחרי הוויכוח על גיוס החרדים, אחרי יוקר המחיה ואחרי שנים של קיטוב, לא אמורה להיות לאופוזיציה בעיה במחסור בטיעונים נגד הממשלה. יש לה אקסל מלא בהם
יש בכך כמובן כדי להטריד. רגשות אינם אויב הדמוקרטיה. אהבת מולדת, תחושת צדק, סולידריות ותקווה הן כולן רגשות. אבל רגש יכול לעבור מוטציה. עלבון הופך לכעס, כעס לשנאה, והשנאה עלולה להפוך את היריב מאדם שחושב אחרת לאדם שאין לו זכות מוסרית להיות חלק מן המשחק.
זו הסיבה שאני מוטרד יותר מן האפשרות של אלימות פוליטית בישראל. אינני אומר שמלחמת אזרחים היא בלתי נמנעת, ואינני יודע להעריך את הסיכוי לכך. אך אני רואה יותר מן החומרים שמהם עשויות הידרדרויות כאלה: דה־לגיטימציה, שנאה הדדית, הצגת הצד השני כבוגד או כאויב ותפיסה שהפסד פוליטי הוא איום קיומי.
ואם מנסים להבין מה עובר על גוש השינוי, יש בו משהו מתסכל. הוא יודע לנתח, להציג נתונים, להתריע, להפגין ולהסביר כמה מסוכן מה שקורה. אבל בדמוקרטיה זה פשוט לא מספיק. יש מבחן נוסף ופשוט להכאיב: צריך לדעת לנצח בחירות.
אי אפשר לומר שוב ושוב לציבור שהוא אינו מבין. גם אם יוכיחו לו באלף גרפים ואקסלים שהוא טועה, אם החוויה שהוא מקבל היא של התנשאות הרי כבר הפסידו אותו.
אי אפשר לנצח פוליטיקה של שייכות באמצעות פוליטיקה של נזיפה. ובחירות לא מנצחים באקסל.
רגש פוליטי חזק שאינו שנאה?
זה כמובן לא אומר שצריך לאמץ שנאה, הסתה או פופוליזם. השאלה היא האם אפשר לבנות רגש פוליטי חזק שאינו מבוסס על שנאה.
זו אינה רק שאלה מוסרית. זו קודם כול שאלה פוליטית. מי שרוצה להחליף שלטון אינו יכול להסתפק בשכנוע האנשים שכבר משוכנעים. הוא חייב להביא אליו אנשים שהצביעו לנתניהו, אולי במשך שנים.
וכדי לעשות זאת הוא אינו יכול להשפיל אותם, ללעוג לבחירתם או לדרוש מהם להודות שהיו טיפשים, עיוורים או קורבנות של הנדסת תודעה. להפך: הוא צריך לתת להם דרך לעבור צד מבלי לאבד את כבודם; להשתנות פוליטית מבלי להתכחש לזהותם; לבחור אחרת מבלי להרגיש שהם בגדו בעצמם.
וזה אולי הכשל הגדול ביותר של מחנה השינוי לקראת הבחירות. הוא טוב מאוד בלתאר את האסון שיקרה אם יפסיד. הוא הרבה פחות טוב בלתאר את החיים שיהיו כאן אם ינצח.
אחרי שבעה באוקטובר, אחרי מאות ימי מילואים, אחרי הוויכוח על גיוס החרדים, אחרי יוקר המחיה ואחרי שנים של קיטוב, לא אמורה להיות לאופוזיציה בעיה במחסור בטיעונים נגד הממשלה. יש לה אקסל מלא בהם.
מה שחסר לה הוא סיפור.
סיפור שיגרום גם למי שאינו חלק ממנה היום לרצות להיות חלק ממנה מחר. סיפור של ביטחון ושל אחריות, של שוויון בחובות ולא רק בזכויות, של יהדות ודמוקרטיה שאינן אויבות זו של זו, של מסורת לצד קדמה, של מצוינות לצד ערבות הדדית, ושל מדינה שבה ילד מקריית שמונה, מאופקים, מבני ברק, מרהט או מתל אביב יכול להרגיש שהוא חלק מאותו סיפור ישראלי.
אנשים אינם זקוקים רק לסיבה לפחד מן העתיד הרע. הם זקוקים לסיבה לרצות את העתיד הטוב. וזו המשימה האמיתית של מי שמבקש להחליף את השלטון: לא רק להוכיח שהוא צודק, אלא לבנות אלטרנטיבה שמסוגלת לזכות באמונו של רוב ישראלי.
כי בדמוקרטיה לא מספיק להיות צודק. צריך לדעת לבנות רוב. ובחירות, בסופו של דבר, לא מנצחים באקסל.