אלימות מכל סוג שהוא, גם פוליטית, אינה גזירת גורל
זה לא שלא חווינו אלימות במערכות בחירות. אבל מעולם לא התכתבה האלימות הזאת עם מה שקורה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות. היא הייתה לרוב נקודתית, ואיכשהו שוליה לא התרחבו. מה עושים כעת?
אני יודעת שחלק נכבד מכם החמיץ את הידיעה על כך שנציגי מפלגת "הדמוקרטים" הותקפו באלימות על ידי עשרות עברייני בחירות בשוק מחנה יהודה. אני יודעת שהחמצתם כי אני לא רואה כעס ודאגה מכך שהאלימות היא השפה השנייה השגורה ביותר ברחוב הישראלי.
אור אוחנה, הבעלים של פינת השווארמה משוק התקווה שהודיע על תמיכתו בגדי איזנקוט, חטף איומים מטורפים - ממש מזל שלא מכות, אבל איום כלכלי כמוהו כאלימות. באירוע הזה בניגוד לאירועי האלימות המובהקים, הציבור יכול היה להתגייס ולעטוף אותו בביקורים ובצריכת השווארמה המעולה שלו.
אני אוהבת את השווקים בישראל. השיחה עם בעלי הדוכנים בבקרים כשאני מתהלכת עם העגלה שלי בשוק הכרמל, היא מהטובות שאני מכירה. גם על פוליטיקה. מאז ומעולם, מהכרמל ועד שוק רמלה, ובוודאי מחנה יהודה והתקווה, היו למקור עניין במערכות הבחירות. אינך פוליטיקאי, ודאי לא מנהיג מפלגה בישראל, עד שלא צעדת בסך בין הדוכנים, מלווה בפעילים, הצטלמת עם המוכרים - רבים מהם ידועים כבר למדי, ובעיקר צלחת את המסלול הזה. אני די בטוחה שהאלימות שחוו הדמוקרטים, אינה קשורה לבעלי הדוכנים אלא לחבורות עבריינים, שאורבים לסיטואציות האלה ומהלכים אימים.
לפני שנים, בבחירות 1992, הגעתי יחד עם יצחק רבין לשוק מחנה יהודה. הוא היה המנהיג היחיד שיכול היה לצלוח מעוזים שלא מזוהים עם מפלגת העבודה ולמעשה חלק נכבד מהקמפיין שבנה אז שמעון שבס היה במקומות האלה. כך גם הגענו לשוק. רבין היה מוקף באבטחת השב״כ בסטנדרטים של הימים שלפני 4 בנובמבר, ומסביב מעגל שני של שוטרי יס״מ - מספרם היה פחות מיד אחת. בעודנו מתהלכים בשוק, הרגשתי פתאום צריבה איומה בירך וכשהסתכלתי לשמאלי הבנתי שקיבלתי בעיטה מחרידה מעבריין בחירות ובכלל בשם טירן פולק, דמות שכנראה לגמרי מנורמלת היום. שבס סטר לו ולאורך שנים זה מה שזכרו ולא את העובדה שהוא נאלץ להגן עלינו ועלי.
עובדתית "רוח המפקד" ואולי גרוע מכך הצייטגייסט - רוח התקופה, גורמת לכך שהאלימות בכל פינה ולאזרח, שלא לדבר על פעיל מפלגה שאינה מהקואליציה, אין מענה. כלום
רוצה לומר שזה לא שלא חווינו אלימות במערכות בחירות. אבל מעולם לא התכתבה האלימות הזאת עם מה שקורה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות. היא הייתה לרוב נקודתית, ואיכשהו שוליה לא התרחבו.
אנחנו באירוע אחר לגמרי היום. אני לא רוצה להאשים את השוטרים בקצה שעבודתם במדינת ישראל היא מהקשות בעולם, אבל גם באירוע במחנה יהודה, על פי עדויות הפעילים, המשטרה לא התערבה ולא סייעה בחילוצם מהסיטואציה המפחידה הזאת.
עובדתית "רוח המפקד" ואולי גרוע מכך הצייטגייסט - רוח התקופה, גורמת לכך שהאלימות בכל פינה ולאזרח, שלא לדבר על פעיל מפלגה שאינה מהקואליציה, אין מענה. כלום.
מה כן יש ? להקת מעודדות לאלימות בחסות הפוליטיקאים. השוטרים הרי ערים לכך שהשר לביטחון לאומי, בהיותו עבריין מורשע, ומי שדרכו לפעילות פוליטית אופיינה באלימות, מתבונן, מעודכן, ודואג לכך שלא ייעצרו אף אחד מעברייני הבחירות האלה, בדומה לעבריינים ביהודה ושומרון שמהלכים אימים על פלשתינים ופוגעים ביודעין במאבק בטרור ובהתיישבות כולה, בדומה לעברייני הנוער שתוקפים עובדים זרים כדי ליהנות מלייקים בטיקטוק ועוד שלל דוגמאות להגברת והחמרת האלימות - הכל בחסות תפיסת העולם הכהניסטית שבה שנאת זרים ואחרים היא דגני הבוקר.
הדאגה מהרחוב הישראלי ולתופעות האלימות שמתעצמות בבחירות, לא קשורה לשאלת התמיכה במפלגה כזאת או אחרת. רק לרגע, נסו לדמיין עולם שבו הפוליטיקאים מכל המחנות יוצאים חוצץ כנגד התגברות האלימות במערכת הבחירות ובכלל בחברה הישראלית; עולם שבו יש אכיפה משמעותית ותקיפה כנגד אלימות מכל סוג שהוא.
אלא שכל המערכות כאן חוות רמיסה, דריסה ואיזה סוג של ייאוש עוד עלול להתפשט בעורקים כאילו מדובר בגזירת גורל.
אז לא. אלימות מכל סוג שהוא, גם פוליטית, אינה גזירת גורל. זכותכם, זכותנו לדרוש בטחון אישי בכל מקום ובכל נסיבות. כשאתם יוצאים ליומכם זיכרו שאת ישראל יש, עדיין יש, בזכות כל אחד ואחת מכם, ואנחנו לא מוכנים שהילדים שלנו יגדלו לתוך מציאות כזאת.