אתם בכלל מבינים את האסון שבדרך?
אפילו בארה"ב של טראמפ כבר שוקלים סנקציות על קציני צבא ומשטרה בגלל הטרור היהודי, אבל הפיאסקו המדיני נמצא נמוך בסדר העדיפויות הציבורי, גם של האופוזיציה, עד שבסוף יהיה מאוחר מדי
בזמן כתיבת שורות אלה מתקיים נוהל שבת (וגם חג) בגדה המערבית: יהודים פורעים בכפר פלסטיני, צה"ל לא עוצר אף אחד, דיווחים על פצועים ונזק, התיעוד מתפרסם וישראלים וישראליות רבים ממשיכים לחשוב שזאת לא בעיה שלהם (וזה במקרה הטוב). מי יודע, אולי לכבוד שמחת תורה הטרור היהודי יפרגן לעצמו גם "הקפות שניות": זה לא שמישהו בשלטון ובמערכת הביטחון באמת עושה קולות של עניין לטפל ברצינות בסוגיה ברורה של משילות, מוסר בסיסי וסתם אינטליגנציה מדינית. אולי מחכים לגיבורי טיסת פליי דובאי: הם כבר הוכיחו תושיה היכן שאף אחד אחר לא היה יכול להושיע, אם כי במקרה של הטרור היהודי השאלה היא האם אכן מדובר ב"לא יכול", "לא רוצה" או "בעיקרון רוצה אבל לא נעים ממה שיגידו בערוץ 14".
אבל בינתיים מתפרסמות כותרות מדהימות, כמעט בלתי נתפסות, על האופן שבו הכאוס שמיתרגם לאפרטהייד בגדה עשוי לחבל בצינור החמצן של ישראל – המכונה גם ארצות הברית של אמריקה. מספר ידיעות בסוף השבוע, למשל של איתמר אייכנר ב-ynet, מלמדות שהכותרת "וינטר איז קאמינג" מתבזבזת על גנרל מגלומן ולא על שורת סנקציות שנשקלות ברצינות בארה"ב: איסור על ייבוא מוצרים מהתנחלויות, סנקציות כלכליות על גורמים שיפעלו להרחבת ההתנחלויות ואפילו סנקציות אישיות על קצינים בצבא ובמשטרה, בגין אוזלת היד בהגנה על חיי פלסטינים מול אלימות מתנחלים.
כמו שזה משתקף בסקרים, הנתח בציבור האמריקאי שיזיל דמעה נוכח התממשות התרחישים הללו הולך ונחלש: בין המלחמה השנייה באיראן שסיבכה את ארה"ב והאזור כולו, החורבן העצום בעזה שנחשף בתמונות מבהילות בגוגל Earth, ההפקרות הלא מקרית בגדה המערבית וההבנה שהממשלה הנוכחית עוד עלולה להיבחר שוב בהרכב דומה עד זהה או להיתקע בתיקו משתק, מביאה למיאוס עצום שלא מתחיל ונגמר בבנימין נתניהו. ושוב, זאת לא אירופה ה"גמורה" או ה"אנטישמית" ואפילו לא רק המפלגה הדמוקרטית שכביכול נסחפת אחר ראש עיריית ניו-יורק: זהו ממשל טראמפ שלא גינה את הסנקציות הבריטיות ושהשגריר האולטרה-ימני מטעמו, מייק האקבי, איבד מזמן את הסבלנות לחירטוטים של נתניהו בדבר "150 צעירים".
ובעוד חודש יתקיימו בארה"ב בחירות האמצע, שעשויות להעביר את השליטה בקונגרס למפלגה הדמוקרטית. ואז לא רק שהחורף יגיע, הוא עוד עשוי להיות גרעיני מבחינת הקשר עם ארה"ב, שבלעדיו ישראל עלולה להידרדר לסכנה קיומית. כן, עד כדי כך. בהקשר הזה רצוי להזכיר, ערב יום השנה השלישי לטבח, כי אחד הסימנים מבחינת האויבים שהגיע הזמן לתקוף היה המשבר בקשר בין ארה"ב לישראל על רקע ה"רפורמה". נותר רק לדמיין מה יחשבו באיראן ושלוחותיה אם קציני צה"ל ייכנסו לרשימה השחורה בארה"ב.
אבל בשלב זה, כך נדמה, רוב הציבור בישראל עדיין שקוע עמוק בתסמונת "שמשון המסכן" (שמשון דער נבעכדיקר ביידיש), כהגדרתו השנונה של לוי אשכול: מצד אחד, תפיסה קורבנית מוחלטת, שבה גרעין של אמת (יש אנטישמיות, צביעות, רפיסות אינטלקטואלית וגם מכונות רעל זרות) נעטף בעיוורון כרוני. מצד שני, ביטחון עצמי ורהב של אותו בחור שמחזר ומחזר אחרי אישה ובעקבות הדחייה צועק "לכי, מי ייגע בך". מצד אחד, דרישה לתמיכה טוטאלית ובלתי מתפשרת בשל טראומות קרובות ורחוקות, ומצד שני תפיסה עצמית כאילו אף אחד ביקום לא ישרוד רבע שעה בלי הג'ניוס הישראלי בתחומים קריטיים כמו המודיעין והסייבר.
נדמה שרוב הציבור בישראל עדיין שקוע עמוק בתסמונת "שמשון המסכן": מצד אחד, תפיסה קורבנית מוחלטת, שבה גרעין של אמת נעטף בעיוורון כרוני. מצד שני, ביטחון עצמי ורהב של אותו בחור שמחזר ומחזר אחרי אישה ובעקבות הדחייה צועק "לכי, מי ייגע בך"
לכן לא רק שהאזהרות המתרבות נופלות על אוזניים מלאות בשעווה, הן גם משחקות תפקיד זניח במערכת הבחירות. האופוזיציה היהודית, כשהיא לא נסחפת אחר סדר היום שמכתיב נתניהו, נאחזת בציפורניה בשני הנושאים היחידים שנמצאים בקונצנזוס הגושי - האוטונומיה החרדית ומחדל 7 באוקטובר. אך מעבר לזה: היא מוחלשת ומורתעת מפני הצגת האנרכיה בגדה והפיאסקו המדיני בעקבותיו כמעשה ידי אדם – ולא רק נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר אלא גם מערכת הביטחון - ולא כגזירת גורל. במסגרת היעדר הסיפור החלופי לזה של השלטון הנוכחי, אין הכרה באמת הברורה ביותר של החיים: ישראל ללא תמיכת ארה"ב לצד יחסים סבירים עם שאר העולם היא אולי נמר, אבל כזה שאחוזים גבוהים מדי מגופו עשויים מנייר; יש גבול לכוח העצמאי של מדינה יהודית במזרח התיכון, שחצייתו (בין השאר באמצעות החלשת המרכיב הדמוקרטי) היא קו אדום; ואילו חזונות "ספרטה" ו"עם לבדד ישכון" למיניהם לא עוברים אפילו כבדיחה, כי הם יובילו לחיסול הפרויקט הציוני.
אולם בסופו של דבר, גם לחובת האחריות של הנהגה יש גבול, ודאי כשהיא שואבת את סמכותה החוקית והמוסרית מהציבור, שרשאי להחליט מה סדר העדיפויות שלו. כשם שהבחירות הן כמעט לעולם לא על יוקר המחיה ואיכות השירות הציבורי, כך הן היו יכולות להיות בשאלה שמא כדאי לפחות לנסות ולרפא את הצרעת ממנה ישראל סובלת ולא כך. כל האופציות עדיין פתוחות, מלבד אחת: להגיד "לא ידענו".