שיקלי נכנס באין כניסה ולא בדרך ללא מוצא
אנחנו כאן כבר מעל שלושה עשורים, ואנחנו גם אלו שהגיעו אתמול. אנחנו מכאן, גם אם לפעמים עדיין שומעים מאיפה באנו. עברו שנים ולמרות שניסו לבייש אותנו כל כך הרבה פעמים, כולל עכשיו ממש, כבר מזמן הפסקנו להתבייש במי שאנחנו.
בתוך מדמנת השיח הציבורי של השנים האחרונות, נדמה שכבר התרגלנו להכול. פייק, זלזול, הקטנה, ושיח אלים הפכו ללחם חוקם של פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים. בתוך כל הצרות, נדמה שזו אחת הבעיות הקטנות שלנו, והרי יש כל כך הרבה על מה להזדעק. ועדיין, אם ברצוננו לקיים כאן חברה נורמלית, לשאוף לתיקון והתנהלות ראויה ומטיבה, יש להציב גבולות ברורים ולהוקיע פוגענות, קטנה כגדולה. להוקיע התנהלות פוגענית כלפי כל אחד - אנשי ציבור, חברי כנסת, פעילים ואקטיביסטים, נשים, ערבים, מגזרים שלמים או אדם יחיד שדעתו אינה מתאימה לנו.
כך גם יש להוקיע את מה שקרה לאחרונה, ריאיון בשידור חי בו שר בממשלה, ולא פחות משר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, לבחר ללעוג למבטא הרוסי של פוליטיקאי אחר, אביגדור ליברמן.
מיותר לציין שאין בעיה לבקר את ליברמן - את דעותיו ועמדותיו, המדיניות שלו ואת הדרך בה הוא בוחר להתנהל. ביקורת, בטח מנציגי מפלגות אחרות, זו מנת חלקם של כל מי שנכנס לפוליטיקה ובטח של פוליטיקאים בכירים בעלי השפעה. אבל מבטא אינו דעה. הוא גם אינו עמדה פוליטית או אידיאולוגיה. מבטא הוא סממן של מוצא. בדיוק כמו צבע עור וצורת עינים.
עם זאת, בריאיון לרדיו 104.5, בחר שר בממשלה, כאחרוני הבריונים בתיכון, לחקות את מבטאו הרוסי של ליברמן כדי ללעוג לו. וזה עוד מפי של איש חינוך…האם באמת היה לו חסר על מה לבקר את ליברמן? אולי. כשאין טיעונים חזקים דיו, בכל ויכוח ובטח בוויכוח פוליטי, הירידה לפסים האישיים הופכת לצערנו למשהו לגיטימי. רק שמתפקידנו לשרטט את גבולות הלגיטימיות בשיח הציבורי.
יש להוקיע את מה שקרה לאחרונה, ריאיון בשידור חי בו שר בממשלה, ולא פחות משר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, בחר ללעוג למבטא הרוסי של פוליטיקאי אחר, אביגדור ליברמן
מוזר במיוחד היה לשמוע את זה משר שמחזיק בתיק התפוצות והמאבק באנטישמיות. אילו במדינה אחרת היו לועגים לפוליטיקאי יהודי בגלל המוצא או המבטא שלו, הייתה קמה בישראל זעקה גדולה, בטח מצד שר למאבק באנטישמיות. ועם זאת, זו בדיוק הדרך בה בחר שיקלי לפעול.
והסיפור כאן הוא כמובן לא רק ליברמן. כשהמוצא הופך למטרה ללעג, המסר שמוצא כזה או אחר הוא נלעג כבר חורג הרבה מעבר לאדם עצמו.
והפעם מדובר במבטא ומוצא של יותר ממיליון ישראלים דוברי רוסית. זה המבטא שלהם, של ההורים שלהם, של הסבים שלהם, של מי שהגיעו לכאן לפני שלושה עשורים ושל מי שהגיעו רק אתמול. הוא חלק מהסיפור של העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, ששינתה את פני החברה הישראלית. ושל העלייה החדשה שהגיעה לישראל בשנים האחרונות.
אני מכירה את הציבור הזה מקרוב. שנים של עשייה חברתית, עבודה בתקשורת ובניית קהילה גדולה של נשים ואנשים דוברי רוסית הוכיחו לי שוב ושוב שאין דבר כזה "הרוסים". יש כאן ציבור ענק ומגוון שהגיע מרפובליקות ומדינות שונות, בתקופות שונות ובנסיבות שונות. יש בו ימנים ושמאלנים, חילונים ומסורתיים, צעירים ומבוגרים, ותיקים ועולים חדשים. וכן, יש לו גם הרבה מאוד מן המשותף.
חוויה שרבים מכירים: סימון הזרות
לפעמים זו השאלה אם את יהודייה מספיק עבור בית דין רבני. לפעמים זו בדיחה על השפה או על האוכל. לפעמים זו הערה בבית הספר, אפליה בעבודה או זלזול באדם מבוגר שעובד בשמירה או בניקיון אחרי שכבר מזמן היה אמור להיות בפנסיה.
והחוויה הזאת אינה נחלת העלייה של שנות התשעים בלבד. בעקבות המלחמה באוקראינה הגיע לישראל גל עלייה חדש ומשמעותי של כמאה אלף עולים מרוסיה ומאוקראינה. אלה אנשים שמתחילים כאן, באחת התקופות המאתגרות שידעה ישראל, חיים מחדש - ילדים שנכנסים לכיתות ישראליות, הורים שמחפשים עבודה, אנשים שמנסים ללמוד עברית ולבנות בית. אצל רובם העברית עדיין לא שגורה בפה והמבטא עוד ממש טרי.
אז כששר בממשלת ישראל לועג למבטא של פוליטיקאי בכיר, קל יותר להכשיר את הקרקע ללעג כלפי מי שאין לו כוח פוליטי, קשרים או מצלמות סביבו: הילדה החדשה בכיתה, החייל בפלוגה, הקולגה בעבודה, העובדת בסופר, אמא של החבר, השומר המבוגר בקניון.
אנחנו כאן כבר מעל שלושה עשורים, ואנחנו גם אלו שהגיעו אתמול. אנחנו מכאן, גם אם לפעמים עדיין שומעים מאיפה באנו. עברו שנים ולמרות שניסו לבייש אותנו כל כך הרבה פעמים, כולל עכשיו ממש, כבר מזמן הפסקנו להתבייש במי שאנחנו.
וזה הרי בדיוק הרעיון של קיבוץ גלויות: לא למחוק את מה שהבאנו איתנו, אלא להפוך את כל הסיפורים האלה לחברה אחת. אך קיבוץ גלויות הזה הולך ומתפורר מול העיניים שלנו כבר לא מעט שנים וביתר שאת בשנים האחרונות…ואם יש עוד משהו שאפשר להציל בו כדי שעם ישראל לא יתפזר בגולה, בין אם מרצון ובין אם בכפיה, כדאי שנעשה זאת. כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו. אחרת, אבדנו.
לנה רוסובסקי, יזמת, עיתונאית ומגישת רדיו בתאגיד השידור "כאן"