כדי לנצח את הסטטיות המסוכנת, זה מה שאיזנקוט צריך לעשות
במקום לפעול בהססנות ולהמשיך בריב המיותר על הקולות בתוך הגוש, ראשי גוש השינוי - ובמיוחד המועמד הבכיר לראשות הממשלה - צריכים ליישר קו, להפסיק לעסוק בנתניהו ולהתחיל לספק תשובות אמיתיות לליכודניקים מאוכזבים
הנה עובדה: מאז 2009, לא היה מועמד שניצח את נתניהו בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה, במהלך מערכת בחירות ממש. לבד ממועמד אחד: גדי איזנקוט (האמת, גם נפתלי בנט, לשבועיים בערך). בסקר שפרסמו בחדשות 12 אמש, איזנקוט פתח פער יוצא דופן של 10% על נתניהו בהתאמה לראשות הממשלה. זה קורה למרות מתקפה מרוכזת ורעילה של חודשים ממכונת המלחמה של נתניהו.
כאשר אובמה ניהל את מערכת הבחירות שלו, די מהר השתרש המושג "No Drama Obama". הוא ואנשיו לא האמינו בטלטלות חגיגיות בדרך לניצחון, אלא בהתקדמות איטית, לפי המסרים שנקבעו מראש. בלי דרמה.
כרגע, זו הדרך בה מתנהל קמפיין איזנקוט. בלי דרמות. גדי, שקט מבצעי. ההודעות נגד נתניהו חותכות, חריפות מאוד. הקמפיין בפריפריה עובד. יש סרטונים ויש כנסים. הרבה עבודת שטח של המועמד.
נפתלי בנט מקבל נקודות על הקמפיין עם הכי הרבה תעוזה, ודרמה; מדבר ישירות עם מי שגידפו אותו, מסתער על הצעירים. הוא שחקן נשמה שעושה קמפיין גרילה. איזנקוט ואנשיו נמצאים בעמדה אחרת; המועמד לראשות הממשלה. הם חושבים שיביאו ניצחון בדרך המלך. ואולי זה נכון. בסקרי 12 וגם בסקר שפורסם פה, איזנקוט במקום הראשון או השני אצל צעירים בישראל (בסקר של ynet, אחרי בנט). מי היה מאמין על גנרל ממסדי בשנות ה-60 לחייו.
נשמע משכנע? למעשה, זו מוזיקה משכרת ומשקרת. יש תחושה של סטטיות. שנתניהו קובע סדר יום. כל מי שמדבר עם אנשי ימין שסולדים מנתניהו יודע למה הם מחכים: לשמוע את איזנקוט מדבר ומתחייב באשר לדברים שמטרידים אותם, מעזה דרך איראן ועד זהות המדינה.
כאשר איזנקוט עבר את בנט בסקרים והפך למועמד המחנה, נכתב פה ש"זה עליו". גורל הגוש כולו, ולא מפלגת ישר!. תפקידו בכוח: לגונן על קולות ליכודניקים שעברו אליו באכזבה מנתניהו, ולהביא חדשים, וכך לנצח את הבחירות. הוא חייב לעשות את זה עכשיו - אם הוא רוצה לנצח.
מה איזנקוט מציע לליכודניקים האלה? הם מביטים בסקרים ורואים שהוא רחוק מ-61 ולכן אולי תקום ממשלת מיעוט. מכאן קצרה הקפיצה להניח שאיזנקוט "יילך עם הערבים", שזה כל הקמפיין של נתניהו. זה מערער אותם. הם רוצים תשובות, ולא שומעים אותן בעוצמה של הבטחה. של התחייבות.
הנה פוסט בפייסבוק מאיש ימין כהגדרתו, אלעד נחשון:
"אני רוצה לשמוע שממשלת איזנקוט-בנט-גולן-ליברמן מתכוונת לחדש את הלחימה בעזה בעצימות גבוהה עד לניצחון המוחלט. אני רוצה לשמוע שלא תהיה שום נסיגה מדרום לבנון עד לפירוק חזבאללה מנשקו והסכם שלום עם לבנון. אני רוצה לשמוע מראש הממשלה הבא שהדבר הראשון שיעשה אחרי שייבחר הוא לטוס לוושינגטון ולדון עם טראמפ איך מפילים את המשטר האיראני. אני רוצה שיציבו סטנדרטים גבוהים בביטחון, ואני רוצה שיציבו אותם באותיות קידוש לבנה על שלטים באיילון...".
במקום זה, הוא כותב, האופוזיציה עוסקת שוב ושוב באובסיסיביות בנתניהו. העיסוק בנתניהו - וזה אני כותב, לא נחשון - דווקא מחזק שבטיות פוליטית ונאמנות מחנאית לימין. תומך יאיר גולן שומע על פרשיית הסוכן הקטארי בלשכת נתניהו, ונמלא זעם. ליכודניקים, לעתים קרובות, שומעים צקצוקי רדיפה וחוזרים הביתה.
איזנקוט חושב שיביא קולות ימין בגלל גיוס. זה אכן הבדל משמעותי מקואליציית נתניהו-חרדים. אבל זה לא מספיק. איזנקוט נזהר לא לתת הבטחות שלא יעמוד בהן; הוא שוכח שזו פוליטיקה, להציג עתיד שאפתני.
רבין התחייב על משהו שלא היה תלוי בו לגמרי; הוא עשה זאת כי הבין מהי פוליטיקה, או יועציו הבינו.
בבחירות 1992 יצחק רבין הבטיח דברים מהפכניים; להשיב את הביטחון, לשנות את סדרי העדיפויות, ושימו לב - להשיג הסכם עם הפלסטינים תוך 6-9 חודשים. הנקודה האחרונה קריטית. רבין התחייב על משהו שלא היה תלוי בו לגמרי; הוא עשה זאת כי הבין מהי פוליטיקה, או יועציו הבינו. מי שחושב שיפסע על השטיח האדום לראשות הממשלה בלי לקחת סיכונים, בדרך כלל מתבדה ולבסוף מתבזה.
שבועיים לבחירות. גוש השינוי כולו עדיין לא סגור על עצמו. דבר ראשון, בנט, לפיד וליברמן צריכים להודיע בהקדם שיתמכו בראש המפלגה הגדולה בגוש לראשות הממשלה. בפרט אחרי הסקר הדרמטי של אמש. זה לא יעשה כלום להעברת קולות של ימין לגוש, אבל יעשה הרבה לרוח הקרב.
איזנקוט חייב עוד לפני כן להתקשר אליהם, ולהתחייב בפניהם על תפקידים בכירים, על שותפות, ועל הנהגה משותפת. בנט, ליברמן ולפיד מחזיקים יותר ניסיון בפוליטיקה ממה שיהיה לו אי פעם. הוא המוביל; תפקידו להרגיע אותם, ולהנהיג. זו העבודה. זה גם עליו.
אני מניח שתדרוכי "ישר!" על "המפלגה הגדולה ביותר" הם ספין שנועד להלחיץ את נתניהו, בתקווה שהוא יתחיל לשתות את המנדטים מהמפלגות הקטנות מימין. אבל אם זה אמיתי, ואכן נשקל במטה איזנקוט, מדובר באיוולת מטורפת ושחזור של בחירות 2009. בהן נתניהו ניצח. בניצחון על קואליציית נתניהו, אין כל חשיבות למפלגה הגדולה ביותר. יש רק חשיבות לגודל הגוש.
דוגמה טובה לכך היא ההתנפלות על בנט שהעז להציע שנתניהו יהיה שר בממשלה. כאילו הוא הציע למנות את בן גביר לנשיא המדינה. כנראה שבגוש השינוי לא הבינו: אתם רוצים להביא אנשי ימין? פסילה אישית של ביבי בתור שר רק משרתת אותו-עצמו. אגב, זו התנפלות מטופשת כי נתניהו בכלל לא יכול להיות שר, בשל המשפט נגדו. אני מניח שזו הסיבה שבנט הציע את זה. אבל חבריו לגוש התחרו בבעיטות בבנט. למה? כי הם רבים על קולות הגוש שלהם עצמם. ההפך; הם צריכים להושיט יד לליכוד כבר כעת. כן, יהיו בוחרי יאיר גולן שלא יאהבו את זה. הם לא יערקו לגוש השני. אין חשש.
לגוש השינוי יש מועמד חזק ואהוד לראשות הממשלה, עם מספרי תמיכה אישיים תקדימיים ונגישות מרשימה לפריפריה. יש לגוש גם ראש ממשלה לשעבר, בנט, שמנצח בהתמודדות על צעירים ויודע להביא קולות ימין בעצמו. עוד מפלגת ימין מובהקת, שמובלת בידי ליברמן, מאסטר של תכנון פוליטי. יש לגוש את הדמוקרטים, מפלגת ליבה אידיאולוגית שתתמוך בכל ממשלה שאיננה מובלת בידי נתניהו, ומקבלת מספרים יציבים. לכל המפלגות יש הסכמי עודפים, ובנוסף יש מגמה של ישראלים מחוץ לארץ שיגיעו לישראל לבחור; כנראה עוד מנדט או שניים. אלה נתוני יסוד טובים מאוד.
האם נתניהו יכול לנצח? בוודאי. הוא סגר פערים כאלה בעבר. בנחישות קמפיין חייתית. אבל אם ינצח, אלה בחירות שגוש השינוי שמט ברשלנות
האם נתניהו יכול לנצח? בוודאי. הוא סגר פערים כאלה בעבר. בנחישות קמפיין חייתית. אבל אם ינצח, אלה בחירות שגוש השינוי שמט. ברשלנות, בהססנות, בניסיון להגיע ל- 1:0 קטן בדרבי, כזה שיכול להיגמר ב-2:1. לביבי.
וזה קשור לרוח הקרב הכללית. לא רק להחלטות מנהיגים. המחנה שפועל נגד נתניהו חי על פרדוקס: נבואות זעם ודכדוך לצד נחישות אזרחית יצוקה מברזל. ביקורתיות-שיא לצד טמטום נאיבי. מהסוג שממליץ לאיזנקוט להודיע שיקים ממשלה עם איימן עודה.
אלה שרוצים להחליף את נתניהו, צריכים להשיל את הפרדוקסים המורכבים; הם יגרמו לניצחון נתניהו. עדיף שיאמצו מוטו פשוט: זה מה שיש - ועם זה ננצח.