42 שנים של המתנה לבעל החטוף: "ברגעיה האחרונים אמא אמרה שהיא יכולה לשחרר"
ב-1984 נחטף שלמה מורד ג'מוס, ראש הקהילה היהודית בלבנון. מאז אשתו מרים חיכתה לו, ועם המו"מ לאיתור הנעדרים היהודים תקוותיה גברו. ביום כיפור הלכה לעולמה. "היא נפגשה עם גל הירש", מספר בנה משה, "כל הזמן אמרה 'בעלי יבוא אליי'". מהבריחה מסוריה, החתונה המפוארת בלבנון, החטיפה, ההברחות והעלייה לארץ: סיפורה של מרים ג'מוס, שכבר לא תזכה לרגע שלו כה ציפתה
בתחילת ספטמבר דווח כי במסגרת המשא ומתן עם לבנון, מדינת ישראל מנסה לקדם את איתורם והשבת גופותיהם של ראשי הקהילה היהודית בלבנון - הרוגי מלכות שנחטפו ונרצחו באמצע שנות ה-80 על-ידי ארגוני טרור במדינה השכנה.
מאחורי שמותיהם של 12 בני הקהילה, נמצאות משפחות שמחכות עשרות שנים לדעת מה עלה בגורל יקיריהן ועוקבות בדריכות אחר המו"מ המתמשך והאיטי. אחת המשפחות היא משפחת ג'מוס. מרים (מרו) ג'מוס, אשתו של ראש הקהילה היהודית בלבנון שלמה מורד ג'מוס, כבר לא תזכה לדעת מה עלה בגורלו של בעלה. מרים, שחיה עמו בלבנון עם שלושת ילדיהם עד שנחטף באוגוסט 1984, עלתה בהמשך לישראל והמתינה בציפייה גדולה לכל התפתחות סביב הסוגייה, נפטרה ביום כיפור האחרון.
בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות" מספר משה ג'מוס, בנם, כי סיפור חייה וגבורתה של אמו עומדים בפני עצמם. מרים, ילידת דמשק בסוריה, חיה וגדלה בבית כנסת באחת משכונות העיר. הקהילה אפשרה למשפחתה לחיות בו בתנאי שכל המשפחה מתחזקת את המקום. עם השנים היא התקרבה לחכם ניסים אנדיבו, שהיה הרב הראשי של דמשק.
לדברי הבן, אימו עבדה בכמה עבודות בדמשק, ושימשה גם כאחות שעברה בין בתים לתת זריקות רפואיות לאנשים, מה שהעניק לה אישור מיוחד להסתובב בלילות. ג'מוס מספר כי עם הזמן היא הפכה לשליחה שסייעה בהוצאת בנות מהקהילה היהודית בסוריה לישראל. "היא הייתה מסתובבת בלילות תחת מעטפת של אחות, וביום עובדת כתופרת", הוא מספר, ומוסיף: "היא נשאבה לטפל בכל הנושא שקשור להברחת יהודיות ולשכנע אותן לעלות לישראל".
ג'מוס מתאר כי היא ניסתה לעלות בעצמה לישראל פעמיים, נתפסה ואף ישבה בכלא הסורי, כל פעם לכמה חודשים. הובלת ההברחות קיבלה תפנית אחרי אירוע טרגי, שבמסגרתו נרצחה קבוצת בנות יהודיות במהלך הברחתן. "זה גרם לצער עמוק והאשמות בקרב האוכלוסיה היהודית כלפי ההנהגה שהובילה את נושא ההברחות", הוא אומר. "התקבלה החלטה שממשיכים במשימה והפעם עושים ניסיון - שולחים מסוריה את הבנות מהמשפחות הבכירות, כדי להחזיר את האמון לאנשי הקהילה".
הבריחה מסוריה - וההתאהבות בלבנון
קבוצת הבנות הזו, שמרים ג'מוס הייתה הפעם ביניהן, הצליחה להגיע ליעד – ללבנון ומשם לישראל, רק שמרים ועוד כמה בנות בודדות נשארו בלבנון. בנה מוסיף: "אבא שלי התאהב בה והיא החליטה להישאר. משם חייה של אמי קיבלו תפנית זוהרת. היא הכירה בן אדם, מראשי הקהילה היהודית, שאמור היה לדאוג לה וכך היה. היא זכתה לחתונה מפוארת, לשדרוג במעמד. וכל זה תוך כדי מלחמת אזרחים בלבנון, מלחמה עקובה מדם שלא דילגה על אף קהילה".
חתונת ההורים התקיימה בשנת 1975 בלבנון. לימים, המשפחה היהודית גרה בביירות עם שלושת הילדים משה, מוטי ושלום, כולם נולדו בבית החולים של האוניברסיטה האמריקנית בעיר. "כשהבן הבכור נולד, ההורים דאגו להביא אותו לברית בישראל", מספר ג'מוס, "זו הייתה הפעם הראשונה שאמי הגיעה לישראל. הם עברו דרך ראש הנקרה וחזרו בחזרה, הבריתות של אחי הקטן ושלי היו כבר בבית הכנסת 'מגן אברהם' בביירות". המשפחה מספרת כי לאם היה גם חלק בהברחת ספרי תורה מלבנון לישראל.
לפי פרסומים, שלמה היה סוחר טקסטיל ונדל"ן, והיה לו משרד בתוך בית הכנסת ברובע אבו ג'מיל במערב העיר. כשנחטף, משרדו הוצת ועל קירותיו רוססה המילה "יהודי".
"אבא שלי היה אחד מראשי הקהילה בלבנון והתעסק בתחום ההברחות", אומר בנו. "אמי קיבלה על עצמה את בקשותיו של אבי: לא לשאול מה הוא עושה, לא לשאול מאיפה הכסף ולא לשאול מתי הוא מגיע. היא לא הבינה זאת, אבל עם השנים, בעקבות החטיפה, היא הבינה למה הוא מתכוון. היא תפסה את הפיקוד מאז החטיפה על כל מה שקשור לקהילה היהודית בלבנון".
"היו זורקים גופות ליד הבית שלנו"
"כשאבי נחטף, אמא נכנסה מיד לנעליים שלו, כי היא אשתו של יו"ר הקהילה היהודית האחרון", תיאר. "כולם פנו אליה, גם ארגוני טרור. כל פעם שהיו זורקים גופה ליד הבית שלנו, מי שהיה צריך לדאוג לקבורה ולזהות אם מדובר ביהודי זו הייתה אמא. בזמן מלחמת האזרחים, אם חשבו שהבן אדם שנהרג הוא יהודי, היו שמים אותו ליד הבית שלנו בלבנון, כי כולם ידעו איפה הבית שלנו. היא נשאבה לזה, לא הייתה לה ברירה".
ג'מוס מספר כי בשלב מסוים אימו הבינה שחייבים להעביר אותו ואת אחיו לישראל. הם הוברחו לארץ לדבריו באוקטובר 1986, שנתיים אחרי חטיפת אביו, וחיו במוסדות שונים בארץ. המשפחה מספרת כי האם נכנסה עם הילדים לישראל, השאירה את שני האחים הגדולים בארץ וחזרה שוב ללבנון עם האח הקטן. "היא הייתה רחוקה אבל הייתה דואגת להתקשר", הוסיף הבן, "מי חיבר אותה לטלפון? יש פה המון שאלות שנשאלות. מאיזה טלפון היא התקשרה?".
למה היה כל כך דחוף להבריח אתכם באותה השנה?
"קודם כל המצב בלבנון, והדבר השני הוא שהגיעה שיחת טלפון דרך החוטפים שהם רוצים את הבן הבכור. שהם מוכנים לשחרר את אבא עבור הבן הבכור", הוא אומר. לדבריו, אימו הבינה באותו הרגע שהילדים כבר בסכנה. עוד מוסיף: "אמא הגיעה כל כמה חודשים לארץ וחזרה בחזרה ללבנון. אנחנו גרנו בכל מיני מוסדות, פנימיות, בארץ. עלו תהיות מי נתן לה אישור לחזור חזרה? הכל דרך ראש הנקרה. יותר מזה, היא קיבלה כסף כדי שתוכל להמשיך להתקיים שם". לפי פרסום של המוסד לביטוח לאומי, בשנת 1989 היא עלתה לישראל.
ג'מוס מספר שכשאימו הגיעה לישראל בפעם הסופית, ובחרה לסגור את הפרק בלבנון, היא איבדה את זהותה ומעמדה. לדבריו, היא לא קיבלה את החיבוק שהגיע לה. "היא הייתה קשת יום, ללא עזרה כלכלית, היא לא יכלה להחזיק אותנו. גרנו בפנימיות והיינו יוצאים. היא עבדה בעבודות כפיים", הוא מספר.
ובכל הזמן הזה, מה קורה עם סוגיית החטיפה?
"היא עלתה כמה פעמים במהלך השנים האלה, אבל לא בתקשורת הישראלית כל כך", הוא אומר, "זה לא קיבל יחס. אמרו לאמא 'תהיי בבית ואם יהיה משהו נגיד לך'. אמא הייתה שותפה לכל ההליך והגישושים שנגעו למשא ומתן".
אנחנו לקראת סבב שיחות שמיני מול לבנון, במסגרת המשא ומתן הנוכחי, איפה אתם נכנסתם לתמונה?
"בהתחלה לא דיברו על זה, אבל אנחנו גם ביקשנו לא לדבר. אבא מוביל את הרשימה. היינו שותפים כל הזמן לסבבים האלה. אמא נפגשה הרבה פעמים עם מתאם השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה, גל הירש. ברגע שבישרתי לה שזה סופית על השולחן במשא ומתן עם לבנון, היא הלכה וכבתה, הסתגרה עם עצמה. היא כל הזמן אמרה 'בעלי יבוא אלי'".
ג'מוס מתאר כי "כשהיא התחילה לראות את זה בתקשורת, שאנחנו באחד מהסעיפים, היא התחילה לשקוע בגעגועים מטורפים. אחרי כמה זמן היא חלתה, זימנה את הילדים לבית החולים, והיא נלקחה מאיתנו ביום כיפור. ברגעים האחרונים נתנו לה יחס מועדף בבית החולים, כשהבינו את גודל השעה. אני עודדתי אותה, דיברתי איתה ואמרתי לה שהמשא ומתן מתקדם. בכל פעם היא הייתה שואלת אותי 'נו הם ישבו?'. אמרתי לה 'הם ישבו, יש קצת עיכוב'. היא ביקשה כל הזמן לראות את אבא, את החפצים שלו, לגעת בהם. ברגעיה האחרונים כשהייתי איתה היא אמרה בפעם הראשונה את המשפט "משה, אני יכולה לשחרר. אני עייפה".