השקענו את הכוח בלזכור את 7/10 ולא ללמוד ממנו
אנחנו מדינה שמסוגלת לזכור לבנט עד היום ממשלה שהקים עם שישה מנדטים, אבל הוויכוח על אחריותו של נתניהו לשבעה באוקטובר עדיין מתנהל כאילו מדובר בעוד מחלוקת פוליטית
השבוע זה השבוע. השבוע זה השבוע שבו זוכרים. שבעה באוקטובר. היום שבו קרה לנו הדבר הכי נורא שקרה לנו וממנו יצאנו אחרת, לא? אז לא בדיוק. שלוש שנים אמנם עברו מהשבעה באוקטובר אבל ליטרלי לא למדנו כלום. זה מדהים שבעיניי שאנחנו מדינה שמסוגלת לזכור לבנט עד היום ממשלה שהקים עם שישה מנדטים, אבל הוויכוח על אחריותו של נתניהו לשבעה באוקטובר עדיין מתנהל כאילו מדובר בעוד מחלוקת פוליטית. לצערי לא הייתה פה התפכחות, רק התאוששות וחזרה להרגלים הישנים. אותם מחנות, אותן נאמנויות, אותם אנשים שאנחנו אוהבים ואותם אנשים שאנחנו אוהבים לשנוא. השבעה באוקטובר היה אמור להיות קו שבר. אירוע שאחריו אי אפשר לחשוב בדיוק כמו שחשבנו לפניו. איכשהו הצלחנו לחבר את השברים ולחזור כמעט בדיוק לאותו מקום.
אולי הבעיה היא שהפכנו את שבעה באוקטובר מזעזוע לזיכרון, וזיכרון, בניגוד לזעזוע, הוא דבר שאפשר ללמוד לחיות איתו. אפשר לערוך לו טקסים, לתלות תמונות, להקריא שמות, להקדיש לו נאומים. שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד הזיכרון. להפך. בסוף זה גם מה שנשאר לנו ממי שכבר לא יחזרו: לזכור אותם, לספר אותם, לא לתת להם להיעלם. אבל נדמה שהחברה הישראלית השקיעה את רוב הכוחות שלה בלזכור את השבעה באוקטובר, והרבה פחות בללמוד ממנו. וככה, לאט לאט, אירוע שהיה אמור לשנות אותנו נשאר בעיקר זיכרון.
לעומת זאת, זעזוע אמור לעשות משהו הרבה פחות נעים: לערער אותך. לגרום לך לשאול אם הדברים שהאמנת בהם עד עכשיו עדיין נכונים. אם האנשים שסמכת עליהם עדיין ראויים לאמון. אם המדינה שחשבת שיש לך היא באמת המדינה שיש לך.
וזה אולי הדבר המוזר ביותר שלוש שנים אחרי: השבעה באוקטובר נמצא בכל מקום, ובאותו הזמן כמעט בשום מקום. כל קמפיין מהדהד אותו. כולם מדברים ביטחון, ניצחון, גבורה, מילואים, חטופים, שיקום, אחדות. כולם רוצים להשתמש בשפה שנולדה בשבעה באוקטובר, אבל הרבה פחות רוצים להתעסק בשבעה באוקטובר עצמו. הוא הפך לרקע של הפוליטיקה הישראלית במקום להיות הדבר שמכריח אותה להשתנות.
וזה קרה מהר יותר ממה שנעים להודות. חזרנו למדוד כל אירוע לפי השאלה אם הוא טוב למחנה שלנו או רע למחנה השני. חזרנו לתת הנחות לאנשים שאנחנו אוהבים ולדרוש חשבון ממי שמעולם לא אהבנו. אפילו האחריות על האסון הגדול בתולדות המדינה הפכה לעוד ויכוח שאפשר לבחור בו צד. במקום שהשבעה באוקטובר ישנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הפוליטיקה, הפוליטיקה שינתה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על השבעה באוקטובר. אירוע שהיה אמור לפרק את הקונספציות שלנו הפך לעוד כלי שבאמצעותו אנחנו מוכיחים לעצמנו שצדקנו כל הזמן.
כי ללמוד באמת מאסון זה לא לדעת עליו יותר. זה להסכים שמשהו שידעת קודם היה לא נכון. אולי תפיסת עולם שהחזקת בה קרסה. אולי המחנה שלך טעה. אולי האדם שנתת בו אמון כשל. למידה אמיתית דורשת מאיתנו לוותר על משהו, ואנחנו, כך נראה, רוצים ללמוד את כל לקחי השבעה באוקטובר בלי לשנות אף דעה שהייתה לנו בשישה באוקטובר.
זה אולי הדבר הכי מפחיד ביום השנה השלישי - לא ששכחנו, להפך, אנחנו זוכרים הכול. את השעה, התמונות, השמות, הסיפורים. אבל אפשר לזכור אירוע עד הפרט האחרון ולא ללמוד ממנו דבר. השבעה באוקטובר היה אמור להיות הקו שמפריד בין המדינה שהיינו למדינה שנהיה. שלוש שנים אחר כך, נדמה שהצלחנו להפוך אפילו את קו השבר הזה למעגל, ולחזור בדיוק לאותו מקום.