מה שנכתב בוואטסאפ, לא נשאר בוואטסאפ
חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על המשתפים מכל תביעה, וגם אינו מחסה לבעלי כוח מפני ביקורת ציבורית. הוא דורש להבחין בין מה שקרה בחדר השינה למה שקרה ב"חדר המלחמה הפוליטי"
אלפי הודעות וואטסאפ המיוחסות ליונתן אוריך, יועצו של ראש הממשלה, הופצו ברשת, ובהן שיחות עם עיתונאים ויועצים אחרים של ראש הממשלה. עורכי הדין של אוריך מיהרו לאיים: מי שפרץ "ישלם את מלוא המחיר", ו"כך יקרה גם לכל מי שמפרסם, מפיץ או משתף הודעות". האיום הזה מערבב שני אנשים שונים לגמרי. האחד פרץ לטלפון. השני נחשף להתכתבויות אחרי שכבר הופצו, ולא עשה דבר שלא כדין כדי להשיג אותן. הדין החל על כל אחד מהם שונה, ובצדק.
מי שפרץ, או שהיה שותף לפריצה, עשה מעשה חמור ואסור שעלול להגיע עד כדי עבירה פלילית לפי חוק המחשבים, חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות. לפני שבוע בדיוק קיבלנו תזכורת חדה לכך. בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי חייב השופט אורן שוורץ את העיתונאית הדס שטייף ואת גלי צה"ל לשלם 450 אלף שקל לראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה. שטייף קיבלה טלפונים ישנים של נוה מאשתו, הייתה שותפה לפריצה לטלפון ולחילוץ התוכן. בית המשפט קבע שעיתונאית אינה יכולה להיות שותפה להשגת המידע בניגוד לחוק ובה בעת ליהנות מהגנות החוק. התביעות נגד רזי ברקאי ועורכי התוכנית, ששידרו את החומר ולא היו מעורבים בהשגתו, נדחו.
מי שמשתף הודעה מזויפת מאבד את הגנת העניין הציבורי, ונכנס גם לתחום לשון הרע. מנגד, באחת הפרשות הבהיר בית המשפט העליון שתביעה נגד משתפים בודדים עלולה להידחות רק בשל סלקטיביות התביעה, כאשר רבים שיתפו פרסום שנטען שהוא אסור
ומה לגבי מפרסם המשנה? כאן המחוקק יצר איזון. סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב" היא פגיעה בפרטיות. הכלל, אם כן, הוא שפרסום התכתבות אישית על ידי מי שלא היה צד לה פוגע בפרטיות. ומי שחושב שלחיצה על "שתף" איננה פרסום טועה. שיתוף של תוכן אישי, גם אם הוא כבר מצוי ברשת וגם אם מדובר בשיתוף של פוסט קיים, הוא פרסום שעלול להיות אסור. אלא שהחוק אינו נעצר בפגיעה, והוא מעניק למפרסם הגנות: תום לב, חובה חברתית או מקצועית, ובעיקר עניין ציבורי, "ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".
ההגנה הזו נבחנה לפני כשנתיים, כשהשר בן גביר ביקש למנוע מרביב דרוקר לשדר ב"המקור" חומר גולמי מקבוצות וואטסאפ שהוא חבר בהן. בית המשפט העליון דחה את הבקשה. הוא קבע שהמבחן המחמיר לצו מניעה נגד פרסום חל גם על טענות פרטיות, ושבהתכתבויות "שאין חולק על האותנטיות שלהן" העניין הציבורי ברור. הוא אף הוסיף ש"הבאת החומר הגולמי חשובה על מנת שהציבור יוכל להתרשם מאמינות המידע". שם, יש לומר, החומר הגיע, ככל הנראה, מאחד מחברי הקבוצה, ולכן סעיף 2(5) כלל לא חל. אצל אוריך החומר הושג ככל הנראה בפריצה, ומפרסם המשנה יידרש להגנות.
וכאן נדרשת הבחנה בין תוכן ההתכתבויות השונות. חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על המשתפים מכל תביעה, וגם אינו מחסה לבעלי כוח מפני ביקורת ציבורית. הוא דורש להבחין בין מה שקרה בחדר השינה למה שקרה ב"חדר המלחמה הפוליטי". נמחיש זאת בדוגמה היפותטית: אם בין ההודעות שדלפו יש תכתובת בנושאים של יחסים בין בני זוג, יחסים עם הורים, רגשות או מצב רפואי, קשה לראות איזו הגנה תעמוד למי שמשתף אותן. זו צנעת הפרט במובן הבסיסי ביותר, ואין בהן דבר לציבור. אבל התכתבות של היועץ הקרוב ביותר לראש הממשלה עם עיתונאים על טיוטות נאום, קמפיינים וניהול סיקור יכולה להיות בעלת עניין ציבורי משמעותי. אוריך הוא יועץ קרוב לראש הממשלה ושותף לקבלת החלטות ציבוריות גורליות. בהתכתבויות כאלה מפרסם המשנה מפר את הפרטיות בפרסום, אך הוא יוכל לטעון להגנות כגון עניין ציבורי ותום לב.
יש גם סוגיה נוספת שאסור להתעלם ממנה. אוריך טוען שחלק מההודעות שונו. מי שמשתף הודעה מזויפת מאבד את הגנת העניין הציבורי, ונכנס גם לתחום לשון הרע. מנגד, באחת הפרשות הבהיר בית המשפט העליון שתביעה נגד משתפים בודדים עלולה להידחות רק בשל סלקטיביות התביעה, כאשר רבים שיתפו פרסום שנטען שהוא אסור.
והלקח הגדול מהפרשה נראה שאינו משפטי. לפי דיווחים, אוריך חיבר את חשבון הוואטסאפ האישי שלו לשירות חיצוני מאיחוד האמירויות, עם הרשאות לקרוא ולשלוח הודעות. כל חיבור של הוואטסאפ לכלי AI או לשירות חיצוני פותח עוד דלת להתכתבויות האישיות ביותר שלנו. וכדאי לכולנו לזכור: מה שנכתב בוואטסאפ, לא בהכרח נשאר בוואטסאפ.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, מומחה למשפט ציבורי באוניברסיטת רייכמן ופרשן ynet. לשעבר ראש מטה במשרד מבקר המדינה
.