שנה אחרי השבי, שגב ומקסים נאבקים גם במדינה: "שמים לנו מקלות בגלגלים"
שגב כלפון הפך את סיפורו לשליחות, אבל עדיין חולם על המנהרות: "אני חזרתי לחיים, החייל שנלחם עליי לא". מקסים הרקין מתקשה לישון ולאכול: "אם לא אמא שלי, הייתי מת מרעב". שנה אחרי ששוחררו משבי חמאס, הם מספרים על הניסיון לבנות חיים חדשים והמאבק על הסיוע מהמדינה: "האם עשו בשבילנו מספיק? לא"
"לא רוצה מיליון דולר, רק שייתנו לי להשתקם": שנה חלפה מאז ששגב כלפון חזר הביתה משבי חמאס, אבל לדבריו, הוא כבר לא יוכל לחזור לחיים שהכיר לפני 7 באוקטובר. "עשיתי בשנה האחרונה מה שלא הספקתי לעשות בחיים שלמים קודם", הוא אמר. "הכול חדש לי. אלו חיים חדשים לגמרי מבחינת העשייה שלי ומבחינת מה שלמדתי על עצמי".
כבר בחודש הראשון לאחר השחרור, טס כלפון לשווייץ ודיבר מול כ-1,500 איש. מאז הפכו ההרצאות שהוא מעביר לעבודה, שהוא מגדיר גם כשליחות. בשבי, הוא סיפר, היה פונה בכל בוקר לבורא עולם ומבקש לחזור הביתה ולקבל הזדמנות להיות אדם טוב יותר. "אני חושב שהדרך שבה אני הולך עכשיו, היא הדרך שבורא עולם היה רוצה שאלך בה. אנשים שומעים קמצוץ מהסיפור שלי ואומרים לי שזה שינה להם את תפיסת החיים. אשכרה, הסיפור שלי מצליח להשפיע על אנשים".
אבל הביטחון שהוא מקרין על הבמה, מסתיר גם מציאות אחרת, מסויטת. "כמה שאני נראה לך ככה לבוש יפה ומדבר בביטחון, בסופו של דבר אף אחד לא רואה מה אני עובר בלילות. במנהרות חלמתי על הבית, חלמתי לפגוש את המשפחה. זו הייתה הדרך שלי לברוח מהמציאות. היום, כשאני בבית, החלומות התהפכו ואני חולם על השבי".
גם תחושת הביטחון, לא חזרה עדיין במלואה מאז החטיפה. כשהוזמן להרצות בקיבוץ אילון למשל, גילה רק בדרך עד כמה הוא קרוב ללבנון, וקפא. "אמרתי להם, 'אין מצב שאני נכנס לפה'. בסוף נכנסתי, אבל לאורך כל ההרצאה הייתי מפוחד. אין לי את הביטחון שהיה לי לפני השבי במדינה שלי".
בתוך כל זה הוא מתמודד גם עם החיים החדשים כאדם שכל המדינה מזהה. לפעמים החיבוק הציבורי מחמם את הלב, ולפעמים הוא רק רוצה לאכול בשקט במסעדה. "הייתי רוצה לחזור להיות כמו כולם", הוא מודה. "שלא יסתכלו עליי כמו איזה סופרסטאר. ועדיין, אני יודע שאנשים התפללו עליי ונלחמו עליי ומגיע להם שאסתכל עליהם בגובה העיניים ואכיר להם תודה".
הכרת התודה הזאת מלווה גם ברגשות אשמה. כלפון מספר על חייל מדימונה שנהרג ושבמשך חודשים התקשה להגיע למשפחתו. "אמרתי, איך ההורים שלו יסתכלו עליי? אני חזרתי לחיים, הוא לא. הוא יצא להילחם עליי ולא חזר". רגשות האשמה מלווים אותו גם כשהוא יוצא לבלות. "אני רוצה לפצות את עצמי על הזמן שסבלתי. כן, אני נהנה, אני עושה חיים, אני יודע שזה מגיע לי, אבל באיזשהו מקום יש לי רגשות אשמה, למרות שאני מבין שזאת לא אשמתי".
גם בכל מה שנוגע לשיקום, הוא לא יכול להירגע ונאלץ לנהל מאבק נוסף, מול המדינה. הוא מדגיש שאינו מבקש להתעשר מכספי ציבור ואף סירב לקמפיין גיוס המונים. "לא רוצה שהמדינה תזרוק לי מיליון דולר, אבל אני לא רוצה להיות תלוי בה. מתישהו אצליח להסתדר בעצמי. אבל בתור התחלה, גם בעזרה המינימלית שאנחנו מבקשים, שמים לנו מקלות בגלגלים".
כדוגמה הוא נותן את הסיוע בשכר דירה, שלדבריו לא מאפשר לו להתגורר במרכז, אף ששם נמצאים הטיפול שלו, סביבתו הקרובה והעשייה שבנה. "אני מרגיש שכאן אני משתקם. ביום שאני מרגיש בו קושי נפשי, אני הולך לים. הים פתוח, אין לו הגבלה, וזה נותן לי אוויר".
עכשיו הוא מקווה שלא יראו אותו רק כ"שגב החטוף". "אני רוצה שיסתכלו עליי כשגב כלפון שחזר חזק, ששב ובנה חיים וקריירה. אני מעדיף להיות בלי שקל על התחת ושיסתכלו עליי כביזנסמן, מאשר עם מיליון דולר בכיס ושיסתכלו עליי כמסכן".
לסיום, הוא מבקש להוסיף שהוא "אדם עם מטרות". אחת מהן היא "לבנות בית ב'פלסטין שלהם'. זו תהיה הנקמה שלי".
מקסים הרקין: "רוצה אחדות בעם"
מקסים הרקין לא מצליח לישון בלילות. כמעט שנה אחרי ששוחרר משבי חמאס, כל טריגר עלול להחזיר אותו לשם. "זה יכול להתחיל מאיזשהו ריח, או רעש", הוא אומר. "פתאום באה לך איזושהי הפצצה בחלום, או פנים של מישהו, או ששוב אתה במנהרות, או ששוב אתה חווה את 7 באוקטובר". גם התיאבון עוד לא חזר. כששוחרר, שקל 50 קילוגרם, לעומת 90 לפני החטיפה, אבל הוא מתקשה להשלים חוסרים. "אני שוכח לאכול. אם לא אמא שלי, נראה לי הייתי מת מרעב".
למסיבת הנובה הגיע הרקין עם חבריו, בני הזוג עינב ומטיאס בורשטיין, שנרצחו מול עיניו בתעלות סמוך לכביש 232. הוא ומטיאס שירתו יחד במילואים ויצאו יחד לקורס קצינים. "הוא חסר לי כל הזמן. אני אולי לא יכול להתקשר אליו או לדבר איתו פנים מול פנים, אבל מחזיק אותו תמיד בלב שלי. אני כבר יודע איך הוא יגיב, אני יודע מה הוא יגיד לי. הקשר בינינו רק נהיה יותר קרוב".
בדרך מהמסיבה לעזה, הרקין זוכר את הגופות ואת הצעירים שהתחננו על חייהם. "הם רק ביקשו לא למות ובכו, והרגו אותם עם חיוך על הפנים. את מבינה מה אני אומר לך? עם חיוך".
הוא גר היום עם אמו ואחיו. כשהוא מדבר על "הילדים שלי", הוא מתכוון לבתו מוניקה, בת השש וגם לאח בן ה-14, הצעיר ממנו ב-24 שנים, אותו הוא מגדל מגיל אפס. המשפחה כולה, הוא אומר, מתקשה להתאושש. "אמא שלי זה נכס, זה זהב, אבל הם שבורים, מרוסקים. הם לא הצליחו עדיין לחזור לנשום לרווחה".
בעיניו, חוסר הידיעה שבו חיו היה קשה יותר ממה שעבר בעצמו. "הרביצו לי, הרעיבו אותי, התעללו בי פיזית ונפשית, אבל הייתי בחיים. להם לא היה מושג מה קורה איתי בכלל. כאבא בעצמי, לא לדעת האם הילד שלך בחיים - זה בלתי נתפס".
כשמוניקה, שהייתה איתו בישראל בקיץ, שואלת אותו על מה שעבר, הוא עונה בעדינות. גם עם יתר המשפחה, הוא חוסך פרטים. "אני משתדל לא להיכנס לתיאורים גרפיים. גם אחרי שאדבר איתם ‑ זה עדיין יישאר איתי. פשוט אני והמשפחה שלי נתחלק במזוודה ונסחוב אותה ביחד. אז מה עשיתי בזה?"
בהרצאות ובספר שכתב, הוא מבקש להעביר את התובנות שלו מהשבי. "יכולים לקחת ממך הכול: אוכל, שתייה, אפשרות לזוז, ללכת לשירותים. אבל במחשבה שלך אי אפשר לגעת. מה שיש בראש שלך, נשאר שלך".
בזכות תרומות הציבור, הוא מספר, הצליח לקנות דירה ורכב, אבל הסיוע שהוא מקבל מהמדינה לא מספיק. "הרופאים בשיבא נותנים מעצמם לא 100, אלא 300 אחוז, נותנים באמת מהלב שלהם. האם אנחנו מקבלים קצבה? כן. אבל אם אנחנו מקבלים מספיק מהמדינה? בעיניי לא. האם עשו בשבילנו מספיק? לא". הוא מודאג גם מהסיוע לחיילים ולמשפחותיהם. "כואב לי על כולם".
בזמן העימות עם איראן התמודד עם טריגרים, אבל הזכיר לעצמו שבישראל לפחות יש אזעקה. כשאני שואלת אם הוא מרגיש מוגן היום, הוא משיב: "בתוך הלב שלי, בתוך הנשמה, אין לי תשובה".
ומה לגבי חלומות לעתיד? "אני רוצה לראות שהעם שלנו יפסיק להתחלק לימין, שמאל, מרכז, להילחם אחד בשני ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום. לי יש שמיים מעל הראש, אני רואה את הילדים שלי, אני כבר קיבלתי יותר ממה שציפיתי".