המלכוד של הליכוד
ראה שהאופוזיציה ("גוש השינוי") לא קולטת ולא מפנימה את הצורך לכוון את חוד החנית של תעמולת הבחירות לעבר מפלגת הליכוד. היא עדיין מרכזת את כל האש בנתניהו, כאילו היו אלו בחירות ישירות לראשות הממשלה. והן לא כאלה מ-2001
הפרשנות לסקרי בחירות דורשת זהירות ממספר סיבות. האחת: הסוקרים משתמשים בשיטות תשאול עקיפות כדי לפצח את הנטיות הסמויות בקרב הציבור המתלבט, המהסס והמחפש דרך. ציבור גדול ומגוון. כך נוצרת חלוקה שרירותית של ה"מתלבטים" בין המפלגות הקיימות, והיא שהכשילה בעבר אפילו את מכוני הסקרים הוותיקים והמכובדים. הדוגמה הבולטת: בארה"ב, מדינה שהמציאה את מדגמי הבחירות, העזו רק שני סוקרים לחזות את הניצחון הראשון והשני של דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות. איך? הם לא התיימרו לפצח את הנטיות ה"אמיתיות" של בוחרים מהססים ומתנדנדים אלא השאירו אותם בצד.
סיבת זהירות נוספת: תוצאות הצבעת האמת ביום הבחירות תהיינה תלויות בשיעור ההשתתפות בהן, כשאיש לא מסוגל לנחש (קל וחומר למדוד) את ההשפעה של שיעורי ההשתתפות השונים.
באשר לתוצאות הסקרים כפי שמתפרסמות בתקשורת, הליכוד חזוי לקבל בבחירות בעוד כשבועיים כ-17% מקולות הבוחרים. רחוק שנות אור ממעמד של מפלגת העם או מפלגת רוב העם. לכל היותר מפלגת מיעוט גדולה יחסית, עם דגש על יחסית. לעומת זאת בנימין נתניהו הוא עדיין ראש ממשלה מועדף על לפחות 35% מהציבור הכללי (ו-40% מהציבור היהודי). אלא שרבים מאוד מתומכיו לא מתכוונים להצביע למפלגה שהוא מוביל. מחפשים בית במפלגות אחרות, מפלגות שהבטיחו להצטרף לקואליציה של נתניהו, אך הן לא ליכוד.
הפער הגדול הזה בין תמיכת הבוחרים במפלגה לתמיכתם במנהיג המפלגה מדאיג את נתניהו. בשיטת הבחירות הפרלמנטרית הקיימת בארץ מזה רבע מאה השגת המשרה הנחשקת של ראש הממשלה תלויה במספר חברי הכנסת שמפלגה משיגה בבחירות ולא בפופולריות אישית של העומד בראשה. אך המפלגה, כלומר הליכוד, לא ממש פופולרית. זו מפלגה שחוקה ועייפה, נשענת על מצביעים בני 60 ומעלה ולא אטרקטיבית למצביעים צעירים המתרחקים ממנה, מנציגיה בכנסת ומשריה בממשלה. הם מגעילים אותם – ונתניהו מודע לכך.
לכן, במסע התעמולה לקראת הבחירות הוא מחביא את בכירי מפלגתו ואת שרי ממשלתו ומתמקד בעצמו ובעצמו בלבד. בכך מקווה נתניהו למשוך למעלה, בשולי מעילו האלקטורלי, את התמיכה בליכוד שכה קריטית לו. לשכנע את המהססים שיש רק דרך אחת להבטיח שביבי הגדול יהיה ראש ממשלה גם אחרי בחירות: להתגבר על הרתיעה והדחייה ובכל זאת להצביע לליכוד ולא למפלגות אחרות שמצהירות על נאמנותן המלאה לנתניהו. אבל גם בנט הבטיח כך חגיגית בבחירות לפני אחרונות, זוכרים?
יש רגליים לסברה שהסוקרים עלולים לפרש לא נכון את הנטיות של המתלבטים למי להצביע ושל מי שלא בטוחים אם בכלל יגיעו לקלפיות, ולהעניק בחלוקת המנדטים משקל יתר לליכוד. נתניהו חושש מאוד מכך ולפיכך קריאת הגיוס שלו היא "אם תצביעו מירי רגב תקבלו את ממשלת ביבי". מאותה הסיבה בדיוק קריאת הגיוס של מחנה האופוזיציה יכולה וצריכה להיות "אם תצביעו ביבי תקבלו שוב את ממשלת מירי רגב". אבל רגב (לדוגמה), שהפכה נכון לעכשיו לסמל של כשל מיניסטריאלי קולוסאלי, כמעט ולא מככבת כנקודת התייחסות בתעמולה של מפלגות ישר! וביחד. אצלם יש רק ביבי וקופת השרצים שלו.
הטקטיקה של נתניהו מצליחה חלקית; בסקרים היא לפחות בלמה את הירידה (המתוכננת) בשיעורי ההצבעה לליכוד. מנגד נראה שהאופוזיציה ("גוש השינוי") לא קולטת ולא מפנימה את הצורך לכוון את חוד החנית של תעמולת הבחירות לעבר מפלגת הליכוד. היא עדיין מרכזת את כל האש בנתניהו, כאילו היו אלו בחירות ישירות לראשות הממשלה. והן לא כאלה מ-2001.