מה העולם חושב עלינו
הענקת פרס נובל לשלום לנאווי פילאי מוכיחה לא מעט דברים בנוגע למצב ישראל. ישראל בסכנת הידרדרות לבידוד בינלאומי, ועל כל המחנות במדינה לאחד כוחות לבלימת התהליך הזה
מתן פרס נובל לשלום למי שקבעה שישראל מבצעת רצח עם – ובמשתמע, אימוץ עמדה זו על ידי העולם – היא קריאת השכמה לכולנו נוכח שינוי מציאות דרמטי המאיים על עתידנו.
בישראל יש שני מחנות: אחד סבור שישראל במצב שפיר. המצב הביטחוני, לאחר ההתאוששות מהטבח, יציב וטוב מבעבר – יוכיחו הקווים הצהובים; הכלכלה הישראלית פורחת גם לאחר שלוש שנות מלחמה – יוכיח השקל החזק; החברה האזרחית, על אף המחלוקות המלוות אותנו, חיונית, יוזמת וסולידרית - יוכיח מדד האושר הבינלאומי המדרג אותנו במקום גבוה מאוד.
מחנה שני חי במציאות הפוכה: המלחמה לא נגמרת ואין באופק שום הסדר מדיני שיבטיח יציבות; כשלי הקונספציה לא נחקרים ולכן האסון עלול להישנות; החברה החרדית מתחמקת מנשיאה באחריות ובכך מאיימת על עתידנו הכלכלי והביטחוני; האמון במוסדות המדינה והמתחים החברתיים מתעצמים ומערערים את יציבות המדינה, עד כדי חשש למלחמת אחים.
רבים בעולם עלולים להימנע מסחר עימנו מחשש מפני הסתבכות מיותרת וסימונם כמפירי סנקציות. יתפתח מהלך זוחל וספונטני של חרם דה-פקטו, גם מצד אוהבי ישראל, עקב שיקולים של שנאת סיכון מסחרית
ואולם, כולנו חייבים לאחד כוחות נוכח העובדה שישראל עומדת על סיפו של בידוד בינלאומי דרמטי שעלול לכלוא את כולנו, משני המחנות, בתוך סד מציאות חדש, נוקשה, שעלול להיות גם הרה גורל. זוהי התרעה אסטרטגית שמחייבת שידוד מערכות מקומי; ללא תלות מחנאית.
במדינות אירופה, שותפת הסחר הגדולה שלנו, מתגבש מהלך להטלת סנקציות כלפינו שתפגענה באורח קשה ביכולת התפקוד של הכלכלה הישראלית. בריטניה, ובעקבותיה 11 מדינות אירופאיות, מתכננת משטר סנקציות במטרה לפגוע בכלכלה הקשורה בהתנחלויות. ואולם, מאחר שהקו הירוק איננו קיים בכלכלה הישראלית, כמעט כל חברה גדולה בישראל עלולה להיות חשופה לסנקציות העתידיות.
בתגובת שרשרת, רבים בעולם עלולים להימנע מסחר עימנו מחשש מפני הסתבכות מיותרת וסימונם כמפירי סנקציות. יתפתח מהלך זוחל וספונטני של חרם דה-פקטו, גם מצד אוהבי ישראל, עקב שיקולים של שנאת סיכון מסחרית. כך, הקריאה ל-BDS – חרם, משיכת השקעות וסנקציות כלפי ישראל, עלולה להפוך מעמדת שוליים קיצונית למהלך סוחף שישנה את מציאות חיינו. ניקלע לפינת המצורעים העולמית לצד רוסיה, צפון קוריאה ואיראן.
ארצות הברית היא המשענת הביטחונית והמדינית המרכזית של ישראל. בעבר ידענו מתחים מול ממשלים אמריקניים, אך תמיד עמדה לצידנו תמיכה רחבה של הציבור בארצות הברית, משתי המפלגות. כיום המצב הפוך, וזהו לב ההתרעה האסטרטגית: הממשל הנוכחי מתנהל עימנו בשיתוף פעולה מרשים, אולם זו הסתכלות טקטית בלבד. הציבור האמריקני, ברובו הגדול, לא רק דמוקרטים אלא גם רפובליקנים ואפילו אוונגליסטים, בעיקר צעירים – מפנה לנו גב. ישראל כבר איננה המדינה המועדפת על האמריקני ברחוב; הפלסטינים אהודים יותר. הם "דוד", אנחנו "גוליית".
ישראל ניצבת על מדרון חלקלק שבסופו עלולה לצפות לנו תבוסה מסוכנת – כלכלית, מדינית, ובהתחלף הממשל האמריקני בעוד כשנתיים, אפשר שאף ביטחונית. אסור להתעלם מהסכנה, להיקלע לקונספציה של "יהיה בסדר" או לאשליה שניתן להתקיים במשק אוטרקי, בתנאים של ספרטה. הידרדרות מהירה – 6:29 מדיני – היא אופציה ממשית.
הנסיבות לתהליכים הללו מורכבות, ולא כולן בשליטת ישראל. עם זאת, מוטלת עלינו – קואליציה כאופוזיציה – חובה מכרעת לשקול כל פעולה, אמירה, או היעדר פעולה מתוך הבנה של השלכות העומק האסטרטגיות שלה לעתיד המדינה.
התרעה זו איננה קוראת לישראל לפעול בניגוד לאינטרסים החיוניים שלה כדי לרצות את דעת הקהל העולמית. אבל קיים מרחב ניכר לעשייה מיטיבה: ניתן לבצע פעולות שהרוב הישראלי תומך בהן בבירור, למשל גדיעת הטרור היהודי; ולהימנע מאמירות שהרוב הישראלי איננו עומד מאחוריהן, למשל קריאה להשטחת עזה או להגירה כפויה של תושביה. האינטרס העליון של כולנו, משני המחנות, מחייב הימנעות ממה שעלול לממש, באופן טראגי, את ההתרעה המוצגת כאן.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי JPPI ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן