ראש ממשלת חצי ישראל
איך זה, אתה ממשיך ושואל, שדווקא ברגע הדרמטי הזה צץ הנשיא, ומציע ממשלת אחדות עם ראש ממשלה, שמתעלם, כלומר בז לרבים כל כך? איפה התבלבל, שוב, הנשיא שלנו?
כו-לם.
בנימין נתניהו שוב מתמודד על תפקיד ראש ממשלת חצי ישראל. כלומר פחות מחצי, כנראה.
בכל פעם שמישהו נבחר להנהיג את ישראל, הוא הבהיר כבר בנאום הניצחון: אני ראש הממשלה של כו-לם. נוהג ממלכתי כזה, שנועד לאחות את ימי אחרית הקלפיות. נתניהו הצהיר ופעל הפוך.
ככל שחולף הזמן, רווחת התחושה שזו לא רק טקטיקה. הוא פשוט פרנואיד. כמו שחשש ערב 7 באוקטובר שאין ספור המתריעים מבקשים לפגוע במטרותיו, שהצבא והשב"כ מפריעים, כך הוא חשדן כלפי חלק העם, אולי מרבית, שמאס בו. תחתיו, ראש ממשלת חצי העם, יש קורבנות סוג א' שזוכים ליחס, וקורבנות סוג ב' שזוכים להתעלמות; וגיבורים סוג א', וגיבורים סוג ב'; ומתוקצבים סוג א', ומתוקצבים סוג ב'.
בניתוק.
התפקיד, לא אני קבעתי, מוגדר כראש ממשלה לעם שלם. המשכורת היא פר עם שלם. גם התנאים.
אז למה בעצם, אתה שואל את עצמך, מישהו שלא רק אחראי לאסונות אלא גם איבד אמון מול מסה קריטית מעמו, מציע את עצמו שוב לראש ממשלת-כולם; תוך שהוא בונה על פייקים, הפחדות, וקונסטלציה פוליטית שיאפשרו לו שליטה? איך זה, אתה ממשיך ושואל, שדווקא ברגע הדרמטי הזה צץ הנשיא, ומציע ממשלת אחדות עם ראש ממשלה, שמתעלם, כלומר בז לרבים כל כך? איפה התבלבל, שוב, הנשיא שלנו?
לנתניהו עצמו, כמה מעורר השראה, זה לא מפריע. הרגע סיים כהונה שמשך עד הבאזר, בניתוק מעמו ומהאסונות סביבו; אין לו בעיה, אם יימצא הסידור, להמשיך לכהן באותם תנאים: כלומר שלא הוא מאמין בחלק גדול מהעם, ולא חלק גדול מהעם מאמין בו. ראש ממשלה צ'ילבה.
תינוק.
יש איזו תחושה שכשהמדינה תיעקר מזרועותיו, אם תיעקר, זה יהיה ברעש מחריש. בקרשנדו. המסך יירד בטראח. כי יחד איתו תסתיים תקופה, בחלקה האפלה בתולדותינו, וייעלמו דמויות משנה בזויות. והתנהלויות מבישות.
הוא לא ישחרר בקלות, מתעקשים נביאי הזעם ברחוב וברשת. מלחמה תפרוץ יש מאין, מצב חירום יוכרז, הבחירות יזוהמו. משהו יקרה. אפשר להבין את הפסימיים: לאורך השנים נתניהו היה כמו האמא הפחות מפורסמת ממשפט שלמה. זו שמוכנה לחתוך את התינוק.
מצד אחד של כף המאזניים ניצבה המהפכה המשטרית שנועדה לחלץ אותו מפלילים, ומהצד השני המדינה עצמה. אתה הולך לחתוך את התינוק, התריעו בפניו. והוא חתך. סמוטריץ' ובן גביר או החטופים והלוחמים; גולדקנופף ודרעי או השוויון; אוריך וקטאר או ביטחון המדינה; ועדת החקירה או הישרדותו האישית. תמיד התריעו בפניו. תמיד הוא בחר לחתוך את התינוק. אז מה זה בשבילו הבחירות והדמוקרטיה הישראלית, אומרים מנבאי השחורות, כשממול כיסא ראש הממשלה?
טנדר.
לחשוד שראש ממשלה יעז לרתום לצרכיו מלחמה או יזהם בחירות, זה דבר נורא שנתניהו הרוויח ביושר. קדנציה נוספת תחתיו, בתנאי חוסר האמון הללו, תהיה כבר אירוע בלתי נסבל. כזאת שקשה לדמיין.
שבועיים לבחירות, ואנחנו, להלן העם, דחוסים בטנדר חבוט, דולף, מחרחר, שאסי דפוק, הגה מעוקם, שמתקדם אל עלייה מרהיבה. בחירות אמורות להיות חגיגת דמוקרטיה. זו ההגדרה. אבל העלייה הזו, ככל שמתקרבים, נראית מאיימת. מבול של טו מאץ' אינפורמיישן ניתז מהשמים. ווטסאפים, פרוטוקולים, עדויות. כל יום נושא איתו עוד אמת. כל אמת מגבירה חוסר אמון. וככל שנחשף יותר, אתה מחזיק יותר חזק. לעם הזה, אתה אומר, מגיע ארבע על ארבע עם מערכת ניווט.
רק שנגיע למעלה.