הפיל הפלסטיני שבחדר
ערב הבחירות, הגישה בישראל כלפי הנושא הפלסטיני ספוגה אדישות מצד אחד ואשליות מזיקות מהצד השני. ההתעלמות מעיסוק בנושא תוביל לאסון
אין עוד נושא כמו זה הפלסטיני, שממחיש כמה נפגע בוחן המציאות של הישראלים מאז 7 באוקטובר, ואיך ההתמכרות לפנטזיות ולסיסמאות מחליפה חשיבה מורכבת ומפוכחת. מדובר בסוגיה קיומית מבחינת הישראלים. מצד אחד, היא מחייבת דיון והכרעות קשות, אך מצד שני היא הסבה כוויות לכל העוסקים בה, מה שגרם בעבר וגורם גם כעת לרבים לברוח מעיסוק בה.
השיח בנושא מתנהל כיום בבועה, בינינו לבין עצמנו. צרובים מטראומת טבח 7 באוקטובר שמעולם לא עברה עיבוד, ומשוכנעים בצדקת דרכנו ובאמונה שכל ביקורת על ישראל מקורה באנטישמיות ובצביעות, סבורים הישראלים שדעת העולם לא חשובה ושעמדת הפלסטינים לא מעניינת בכלל.
בחינת עמדות רוב המפלגות בנושא הפלסטיני ממחישה כיצד החשיבה הישראלית הפכה קבוצתית ונטולת סימני שאלה הכרחיים, די דומה למצב ערב 7 באוקטובר. הרוב תומך ללא עוררין בקיום ואף בחיזוק ההתיישבות באיו"ש, ומצדד בפועל, גם אם בהסתייגויות סמליות, ב"מהפכה" שמוביל סמוטריץ' בדרך לכינון מדינה אחת. וכמעט כולם נגד מדינה פלסטינית ובעד "השמדת חמאס" — מונח שזוכה לקונצנזוס רחב, אך נעדר פירוט בנוגע לתוכנו המעשי ולאופן מימושו.
שאלות מורכבות נכחדות מהשיח, למשל: מה יעלה בגורל שלושה מיליון פלסטינים אם תוחל ריבונות חלקית או מלאה בגדה? איך נראים חיים במדינה אחת שבה אין חיץ בין שני העמים? מה המשמעות של שני סוגי אזרחויות במדינה אחת, ואיך מסבירים שזה לא אפרטהייד? מה ההשלכות של "הכרעת" הרשות, על רקע אזהרות נתניהו וכ"ץ מפני איום "הפניית קנים" שלא ברור האם נסמך על מודיעין ממשי? מה יקרה ליחסים עם העולם הערבי אם יקודם "טרנספר מרצון", ואיך מממשים זאת בלי ביצוע פשעי מלחמה? מה יקרה כשתמיכת טראמפ, שמאפשרת לישראל לקדם את המדיניות הנוכחית בעזה ובגדה, לא תתקיים ויתפתחו לחץ ואף בידוד וחרם כבדים? ומה יעלה בגורל החוות ו"מהפכת ההתיישבות" נוכח לחץ חיצוני חסר תקדים שניצניו ניכרים כבר עתה, או כשממשלה עתידית תבקש לממש מדיניות שונה באיו"ש מכוח הכרעת העם?
מקבלי ההחלטות ורוב האופוזיציה מקפידים לא לדון בדילמות אלה, ודאי לא ערב הבחירות, ומקרינים הנחה סמויה שלפיה לאחריהן יהיה קל יותר לחשוף עמדות אמיתיות, אם אלה בכלל קיימות כרגע.
בצל שיח נטול סימני שאלה, הישראלים נקלעים מבלי דעת לפרדוקס הזוי: כל מי שקורא לנהל דיון לגבי עתיד הסוגיה הפלסטינית, קל וחומר לקיים מו"מ בנושא או להידבר עם הפלסטינים, מוקע כמחולל אסונות או נאיבי שלא למד דבר מ-7 באוקטובר, ומי שמעז לדבר על מדינה פלסטינית זוכה בקלות לתואר בוגד. מנגד, מנורמלים רעיונות בדבר כינון מדינה אחת מהים לירדן או טרנספר "מרצון", ומתקיים דיון רציני לגבי יישוב וסיפוח שטחים בלבנון ובסוריה או הקמת בית המקדש. בעיני רבים בישראל מדובר כיום ברעיונות הגיוניים בסך הכל, הן בהיבט היישומי והן בזה המוסרי.
"הרעיונות החדשים" אינם בגדר "מדיניות חוץ וביטחון שונה" ו"תיקון לטעויות האסטרטגיות של העבר", אלא ביטוי לשינוי תרבותי וערכי עמוק, שמלווה בהיתרים, לרוב בדמות פסקי הלכה, לבצע דברים שנחשבו בעבר אסורים ומגונים
"הרעיונות החדשים" אינם בגדר "מדיניות חוץ וביטחון שונה" ו"תיקון לטעויות האסטרטגיות של העבר", אלא ביטוי לשינוי תרבותי וערכי עמוק, שמלווה בהיתרים, לרוב בדמות פסקי הלכה, לבצע דברים שנחשבו בעבר אסורים ומגונים: אלימות נגד מי שעומד בדרך למימוש ריבונות וגאולה (גם יהודים), הגדרת הפלסטינים כקבוצה נטולת זכויות והכשר גזילת רכושם (למשל יבול זיתים, כפי שמאשר הרב דוב ליאור), וקידוש האחיזה בקרקע על פני החיים תוך להט אחר הרפתקאות הכוללות "טיולים", חדירות גבול והקמת מאחזים - כולם חלק מפרויקט מגזרי הנובע מחזון אמוני, נכפים על כל הציבור, כבר גבו קורבנות ונראה שעתידים לחולל שסע פנימי חריף יותר.
הדגם התרבותי שמתפתח באיו"ש, שהפך מעין אקס-טריטוריה ספוגה משנה משיחית ולאומנות מיליטנטית מהסוג שכבר המיט חורבן על היהודים, חוצה את הקו הירוק ומשנה בהדרגה את דיוקנה של ישראל. הביטויים המזיקים שלו נחשפים באלימות הקשה נגד פלסטינים בעונת מסיק הזיתים שרשמה שיאים בסוף השבוע, עם תקיפת צלמת “הוושינגטון פוסט” וצוותים דיפלומטיים אירופיים סמוך לרמאללה. אלה כצפוי גוררים גינוי חריף, ומחזקים את התחושה העולמית שישראל מאבדת את שיקול הדעת האסטרטגי ואת צביונה המוכר והופכת לישות קיצונית, אלימה ומעוררת דאגה.
התמונה המצטיירת מחדדת מהו הנזק הכבד שנגרם בעקבות אי-תחקור מחדל 7 באוקטובר, לא בהקשר של איתור אשמים וסימון כשלים, אלא כתהליך של עיבוד טראומה קולקטיבי. באופן מכוון משומרות בציבור תחושות חרדה, נקמה וציות, ואלה נמהלות בפנטזיות לגבי כוח ומרחב פעולה בלתי מוגבלים, חולשת אויבים שצפויים להתפוגג, יכולת להתקיים תוך הסתמכות עצמית ברוח ספרטה החדשה, והתברכות בהנהגות שתמיד צודקות, לצד אזהרות ממזימות אפלות ובגידות מבית.
הרכבת הישראלית נעה במלוא הכוח, ובאופן מודע לגמרי לעבר תהום, והגישה כלפי הנושא הפלסטיני הספוגה אדישות מצד אחד ואשליות מזיקות מהצד השני, משמשת הדלק המניע. התאוצה לקראת אסון חייבת להיות מובנת לאזרחים. גם, ואולי בפרט, על זה צריכות להיות הבחירות.
הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א