איפה היית, מדינת ישראל, בשלוש השנים האחרונות?
נטבחנו. דיממנו. כאבנו. הזדקקנו. חלקנו לא קמנו. עמדנו עם דגלים דוממים בצד הדרך. תרמנו. נלחמנו. חיכינו לתשובה. חיכינו להצלה. למילת נחמה. למילת תקווה. לתוכנית. לדרך חדשה. גילינו עוצמות יחד כעם. גילינו שבעוצמות הללו אנחנו לבד
רגעים.
לפעמים זה נראה כמו סרט שלא נגמר. רגעים משלוש השנים האחרונות שוב ושוב רצים מול העיניים:
רגל רועדת של חבר. הבת הבכורה שלו, גאוותו, לא חזרה מהנובה. כמה כבר ימים לא הכניס כלום לפה. בחוץ מתחיל גשם. ואז אזעקה. החבר נעמד. ניגש לחלון. העיניים מחפשות משהו. אולי תקווה. אולי מדינה. תקווה לא תגיע. גם לא מדינה. בשורה רעה תגיע.
או, בצומת שער הנגב, בפברואר אחד, בין בלונים כתומים, פריחת סביונים ושלטי סליחה. עם שלם, הלב שלו על מגש, עומד שם. יש מישהי עם חבילת טישו שקוראת תהילים, ודרוזים עם שלטי "חורפיש בוכה", וחובשי כיפה ששרים במעגל, ומישהי ששרה לבדה "התקווה", ואחרת שצועקת "סליחה". ואז, שיירת רכבים חוצה את הצומת, ומבעד אחת הזגוגיות, אדם אחד, ירדן, האבא של הביבסים, מסמן לב.
או מילואימניק מחטיבה 401, שנפצע בפאתי ג'באליה, בהיתקלות שבה איבד חבר; עבר שיקום ארוך, ואז יותר משנה אחרי, כשהתעקש לחזור להילחם, הוא מספר לי, עיניו הכחולות כואבות, לא מבינות, גילה שהוא חוזר להילחם בדיוק במקום שבו נפצע, המקום שלכאורה כבר נכבש. כי את ההישגים בדם, הפוליטיקאים לא תרגמו לתוכנית.
דגולים.
יש משהו משותף לכל התמונות הללו, ולאחרות שרצות מול עינינו מאז הבוקר ההוא. זה לא מה שיש בהן, זה מה שאין: המדינה. ההנהגה.
איפה היית, מדינת ישראל, בשלוש השנים האחרונות? איפה היו המנהיגים שלנו ברגעינו הנוראים ביותר?
נטבחנו. דיממנו. כאבנו. הזדקקנו. חלקנו לא קמנו. עמדנו עם דגלים דוממים בצד הדרך. תרמנו. נלחמנו. חיכינו לתשובה. חיכינו להצלה. למילת נחמה. למילת תקווה. לתוכנית. לדרך חדשה. גילינו עוצמות יחד כעם. גילינו שבעוצמות הללו אנחנו לבד.
איפה הייתם, לפני שהגיע זמן הקלפיות, מנהיגים דגולים שלנו?
כשסמוטריץ'.
כשביידן אמר דונט; כשטראמפ, ההוא שממליץ היום על נתניהו, הורה לסובב את מטוסי חיל האוויר, או עצר לנו מלחמות; כשקטאר גם הזרימה הון באמצעות נתניהו לחמאס, גם הפעילה אנשים בלשכתו וגם גרמה לו להתנצל; כשביהודה ושומרון כנופיות רעולות מורידות את המוסר והיהדות שלנו לרצפה; כשבן גביר וסמוטריץ' וגוטליב ומגל; כשהעולם שאמור לחבק אותנו אחרי 7 באוקטובר מתייחס אלינו כאל פושעי מלחמה; כשישראלים מוצאים עצמם לבדם מול טייס טרוריסט.
כשלמרות הבוקר ההוא, שוב ושוב מתרחשים דברים שגורמים להבין: האופציה בבחירות הללו היא לא בין הנהגה כזו לאחרת. היא בין אין הנהגה ליש הנהגה.
צבי.
"ארץ צבי", שכתבה תלמה אליגון-רוז, שיר הנושא של הסרט "מבצע יונתן", הפך למזוהה עם יונתן נתניהו.
המילים העוצמתיות ביותר בעיני בו הן אלה של הפזמון:
"אֶל אֶרֶץ צְבִי/ אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ/ אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר/ אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה/ שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר".
מותר להניח שאם יוני נתניהו, הגיבור שלא הפקיר ישראלים, היה פה היום, הוא לא היה נותן את קולו למנהיג שאת בניו הפקיר לזרים.
אחרי שלוש שנים שרצות מול העיניים, תמונה אחרי תמונה, כמו סרט שלא נגמר, זה הרגע שלנו, כעם, להחזיר מדינה. חומלת, ריבונית, שומרת, אחראית. שתהיה בכוננות עם שחר כשאנחנו ישנים; שתדע לשחרר בחיים ילדים, נשים ומבוגרים ממנהרות אויב; שתכבד את דם אלו שנלחמים על אדמתה; שתעמוד איתנו בצד הדרך, מורכנת ראש, ברגעי כאב; שלא תפקיר אותנו לזרים.