נתניהו בכלל רשאי להורות על מלחמה באיראן? | ynet מסביר
על רקע האפשרות שהמערכה מול איראן תתחדש עוד לפני 27 באוקטובר, או בימים שאחרי, עולה שאלה מרכזית אחת: האם ממשלת מעבר רשאית לצאת לתקיפה שעלולה להוביל למלחמה? החשש ממניעים פוליטיים מעורר ויכוח ציבורי ומשפטי, וכל הסלמה עלולה להשפיע על קיום הבחירות - וגם על הרכב הממשלה הבאה. ומה אם איראן תהיה הראשונה לפעול? התרחישים וחלון הזמנים שהולך ומצטמצם
ממשלת ישראל עומדת בשבוע הבא בפני בחירות ראשונות שנערכות במועדן החוקי זה 38 שנה, ובמקביל מתנהל דיון ציבורי ומשפטי על שאלה שלא נבחנה אי-פעם בשלמותה: האם ראש ממשלה שהכנסת כבר התפזרה והוא מכהן בממשלת מעבר רשאי להוביל את ישראל למערכה רחבה באיראן. מאחורי השאלה המשפטית עומד חשש ממניעים פוליטיים: שמלחמה, בין אם תפרוץ לפני הבחירות, בימים שבין הבחירות להשבעת הכנסת ה-26 או בשבועות שאחריה, תשמש כלי להשפעה על תוצאותיהן, על הרכב הממשלה הבאה ואפילו על הקמת ממשלת חירום.
אין ראיה פומבית לכוונה כזו, והדברים נשארים בגדר חשש והערכות של מבקרים ופרשנים, אבל הוויכוח עצמו חושף עד כמה הגבולות המשפטיים של ממשלת מעבר מטושטשים כשמדובר בענייני ביטחון המדינה.
נקודת המוצא היא סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה, הקובע שיציאה למלחמה, או פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל למלחמה בהסתברות קרובה לוודאי, מחייבת החלטה של הממשלה או של הקבינט. הסעיף אינו מבחין בין ממשלה רגילה לממשלת מעבר, וכך גם הניסיון בפועל. מזכיר הממשלה לשעבר עובד יחזקאל מסביר שהאמירה שממשלת מעבר אינה יכולה לצאת למלחמה היא גורפת מדי ואינה משקפת את המצב המשפטי. לדבריו, המגבלות על ממשלות מעבר מתמקדות במינויים ובהחלטות תקציביות, ואילו בתחומי הביטחון והחוץ נשמר להן מרחב פעולה רחב.
מנגד, יאיר לפיד, שכיהן כראש ממשלת מעבר בעת מבצע "עלות השחר", מדגיש את העיקרון הבסיסי: "אסור לממשלת מעבר לעשות מהלכים שמשנים מציאות. כשמה כן היא, ממשלת מעבר". לפיד עצמו מסייג וקובע שמדובר ב"שאלה למשפטנים".
שני התקדימים שמוזכרים בדיון מושכים לכיוונים שונים. ב"שומר החומות" פעלה ישראל בממשלת מעבר, אך אחרי שחמאס ירה רקטות לירושלים, כלומר בתגובה ולא ביוזמה. "עלות השחר" באוגוסט 2022 יצאה לדרך בהחלטת לפיד ושר הביטחון בני גנץ, בלי כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני ובאישורה של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, ובמסגרתה גויסו 25 אלף חיילי מילואים. זו הייתה פעולה מוגבלת מול התראה קונקרטית ולא מלחמה רחבה, ובכל זאת היא מראה שממשלת מעבר רשאית לפתוח במערכה.
הגבול העקרוני, כפי שניסחו אותו גורמים באופוזיציה, עובר בין תגובה להתראה מודיעינית "חמה" לבין מלחמה ש"הומצאה" כדי להשפיע על הבחירות. ובכל זאת, גם בלי להמציא מלחמה, אפשר לטעון שאיום כלשהו אינו סובל דיחוי.
צריך להקשיב היטב לדברים שאמר רה"מ נתניהו בנאומו בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 רק אתמול: "מוג'תבא, זה השם של הרודן התורן, בנו של חמינאי, מוג'תבא החליט ללכת בדרכו של אביו. והוא שחרר את הנצרה, ואיראן מנסה שוב לפתח את פצצות המוות. ולכן, יש רק דרך אחת להסיר את האיום הזה אחת ולתמיד - להפיל את המשטר באיראן - וזו ההנחיה שלי לצה"ל, למוסד ולזרועות הביטחון".
במילים אחרות: נתניהו מכין את הקרקע למלחמה קרובה עם איראן ויוצר צידוק. אגב, במערכת הבטחון היו חלוקים לגבי אמיתות הדברים. חלק מהבכירים שעימם שוחחנו היום, אמרו שנתניהו מדייק. אחרים טענו שאינם יודעים על מה הוא מדבר והביעו חשש שבאמירות שלו ובנוסף במעשים – שיגור מטס של עשרות מטוסי קרב עד לגבול עם איראן – הוא מנסה ליצור סיטואציה של מיסקלקולציה שבהם איראן תקדים ותתקוף את ישראל מתוך מחשבה שישראל עומדת לתקוף, ואז יהיה לישראל צידוק לתקוף את איראן.
התרחיש הראשון: מלחמה לפני הבחירות בישראל. חמישה ימים בלבד נותרו כדי שהתרחיש הזה יתממש, ומדובר בימים שבהם הממשלה כפופה במלוא התוקף להנחיות היועמ"שית בעניין ריסון בתקופת בחירות. החשש המרכזי כאן הוא לא החוקיות הפורמלית, אלא השפעה על עצם קיום הבחירות במועדן. הרמטכ"ל אייל זמיר כבר הזהיר שמלחמה בעת הזו תוביל כמעט בוודאות לדחיית הבחירות. הדחייה אינה בידי הממשלה לבדה. לפי חוק יסוד: הכנסת, הארכת כהונתה של הכנסת, ובכלל זה דחיית בחירות, מחייבת רוב של 80 חברי כנסת ונסיבות מיוחדות, וכך נדחו הבחירות ב-1973 עקב מלחמת יום הכיפורים.
כלומר, גם מלחמה לא מאפשרת לנתניהו לדחות את הבחירות בלי הסכמת האופוזיציה. בכיר לשעבר בממשלה גורס שמלחמה אינה יכולה להיפתח משיקולי בחירות ושהחלטה כזו תתקבל בהחלטת הממשלה כולה, ולא ביוזמת ראש הממשלה לבדו. לדבריו, אין בכוחה של ביקורת משפטית לבלום החלטה כזו מראש, וגם בג"ץ לא יוציא צו מניעה נגד יציאה למלחמה. "אנשים יתנו דין וחשבון בפני ההיסטוריה", הוא אומר.
התרחיש השני: מלחמה בין הבחירות להשבעת הכנסת. התרחיש הזה שונה בכך שהתוצאות כבר ידועות בקווים כלליים, אבל הממשלה (ייתכן שהממשלה היוצאת - א"א) ממשיכה לכהן. לפי המנגנון הרגיל בחוק, הכנסת החדשה תושבע כשבועיים אחרי יום הבחירות, כלומר סביב 10 בנובמבר, ואחר כך יתקיימו התייעצויות הנשיא על הטלת המנדט. בחלון הזמן הזה עולה החשש שמלחמה תשפיע על הרכב הממשלה הבאה ותדחוף להקמת ממשלת חירום או אחדות, ויש לכך תקדימים: ממשלת האחדות שקמה ערב מלחמת ששת הימים וממשלת החירום באוקטובר 2023.
מבחינה משפטית יחזקאל אינו רואה הבדל מהותי בסמכות הפורמלית של הממשלה בין שלושת התרחישים. ההבדל, לדבריו, הוא בעיקר בציפייה לריסון ובנטל ההצדקה: ככל שהממשלה פחות מייצגת את הציבור, ההצדקה לצעד דרמטי צריכה להיות חזקה יותר.
התרחיש השלישי: אחרי השבעת הכנסת, ולפני הקמת ממשלה קבועה. בתקופת הזמן הזו הפיקוח הפרלמנטרי חלש במיוחד. הכנסת החדשה אומנם כבר כונסה, אך הוועדות, ובהן ועדת החוץ והביטחון, בדרך כלל עדיין לא הוקמו, והמנדט להרכבת ממשלה נמצא בידי נתניהו או בידי מי שיקבל אותו. בכך נוצרת תקופה שבה ראש הממשלה מחזיק בסמכויות מלאות ואיש כמעט אינו מפקח עליו. גם כאן הקביעה הפורמלית זהה: אם הקבינט או הממשלה מתכנסים ומורים על פעולה, הצבא רשאי להציג הסתייגויות, אך בסוף חייב לבצע.
כאן מגיעה שאלת שומרי הסף, שנמצאת בלב הדיון. לפי מבקרי נתניהו, נותרו מעט מאוד כאלה. הרמטכ"ל זמיר והיועמ"שית בהרב-מיארה, שעשויה לטעון שסמכות ממשלת מעבר להכריז על מלחמה מצומצמת יותר, הם האחרונים שאינם מינוייו הישירים. יש גם עדויות לכך שהצבא מתנגד לתקיפה בעת הזאת.
ראש המוסד רומן גופמן וראש השב"כ דוד זיני מונו בידי נתניהו, וביקורת עליהם היא שהם חבים לו את מינוייהם. אלו טענות של מבקריו; בצד השני אפשר לטעון שמינוי בידי ראש הממשלה הוא ההסדר המקובל בחוק, ושאין בו כשלעצמו כדי להצביע על חוסר עצמאות.
הרקע האזורי והאמריקני מוסיף משקל לדיון. המלחמה הנוכחית נגד איראן נפתחה ב-28 בפברואר 2026, כשהרמטכ"ל זמיר הכריז על מערכה "משמעותית, גורלית וחסרת תקדים" בתיאום עם התקיפות האמריקניות. מאז התנהל סבב לחימה נוסף ביוני, ובסוף ספטמבר דווח בכלי תקשורת ישראליים על דד-ליין שהציב הנשיא טראמפ: המלחמה באיראן תסתיים מיד אחרי בחירות האמצע בארה"ב, שייערכו ב-3 בנובמבר.
פרשנים העלו שנתניהו מהמר על תקיפה אמריקנית מהירה באיראן לפני בחירות האמצע, שתעניק לישראל "אור ירוק" ותאפשר לו להשתמש במלחמה ככלי בקמפיין. אלה אומנם הערכות ולא עובדות, וחלון הזמנים כבר מצטמצם מכורח המציאות, אבל הן מסבירות למה התאריכים 27 באוקטובר, 3 בנובמבר והשבעת הכנסת נבחנים יחד: חלון של שבועות שבו שתי מערכות בחירות, ישראלית ואמריקנית, חופפות לשאלה אם ובמה להילחם באיראן.
השורה התחתונה היא שהמשפט הישראלי אינו אוסר על ממשלת מעבר לצאת למלחמה, וגם אינו נותן לה כוח בלתי-מוגבל. הדרישה החוקית המרכזית היא שההחלטה תתקבל בממשלה או בקבינט ולא בידי ראש הממשלה לבדו, ומעבר לה הפיקוח הוא בעיקר ציבורי, פוליטי ופרלמנטרי ולא שיפוטי.
כפי שניסח זאת יחזקאל, קשה לראות בית משפט מתערב בזמן אמת בהחלטה ביטחונית על פעולה נגד איראן, ולכן עיקר הבקרה יהיה בדעת הקהל, בירביו הפוליטיים של נתניהו ובכלי התקשורת. זה בדיוק הפער בין ההסדרה המשפטית הפורמלית לבין המציאות השלטונית: החוק מציב רף נמוך, והגבלת הכוח נשענת במידה רבה על הריסון של מי שמחזיק בו ועל נכונותם של שומרי הסף, מעטים ככל שיהיו, לומר שלא.