שני טון שמן זית וחגורת זהב: הספורט הלאומי של טורקיה
הכדורגל שולט ביציעים ובתקציבים, אבל דווקא ההיאבקות בשמן זית מחזיקה בתואר הלאומי. עם מסורת בת מאות שנים, טקסים מיוחדים ופסטיבל שמושך אלפי צופים, הענף הוא גם חלק מהחזון התרבותי של ארדואן - שחולם להפיץ אותו בעולם
כדורגל הוא, בהפרש גדול, הספורט הפופולרי ביותר בטורקיה, עם התקציבים הגדולים ביותר וקהל עוקבים פנאטי. הרחק מאחור נמצאים הכדורסל ונבחרות הכדורעף, בעיקר נבחרת הנשים, שמצליחה להביא כבוד רב למדינה ולמשטר. אבל אף אחד מהענפים האלה אינו נחשב לספורט הלאומי של טורקיה. התואר הזה שייך לענף אחד: יאג גורש, היאבקות בשמן זית.
מדובר בהיאבקות בין שני לוחמים על משטח דשא מרובע ופתוח, ללא גודל תקני, כשהמתאבקים מושחים את עצמם בליטרים של שמן זית לפני הקרב. במהלך התחרות, שנמשכת שלושה ימים, משתמשים המתחרים בשני טון שמן זית. לפי החוקים, מותר לדחוף את היריב, לתפוס אותו, להכשיל אותו, להטיל אותו לקרקע או להרים אותו ממנה לחלוטין. המנצח הוא מי שמצליח להצמיד את גבו או את צד גופו של היריב לקרקע, אפילו לשבריר שנייה, או להניף אותו בזרועותיו ולצעוד שלושה צעדים.
הלוחמים עולים לקרב כשעל גופם מכנסיים קצרים וצמודים בלבד. המכנסיים, המכונים "קיסבט", עשויים מעור תאו מים או מעור פרה, שוקלים 2.5 עד שלושה קילוגרמים ונקשרים בחבל באזור המותניים. מכיוון שחלקם העליון הוא המקום שבו אפשר להשיג אחיזה יציבה ביריב, כמות נדיבה במיוחד של שמן נשפכת על האזור הזה. לפי החוקים, חל איסור מוחלט להכות את היריב, לנשוך אותו, לדבר אליו או לגעת בפי הטבעת או באיבר המין שלו. האחיזה באשכי היריב מותרת.
החוקים המיוחדים הופכים את גובהם וכוחם של המתאבקים לגורמים משניים בקרב. זהות המנצח נקבעת בדרך כלל בזכות טכניקה עילאית, כוח מתפרץ, סיבולת, זריזות, מהירות ושיווי משקל. הענף, ששורשיו ביוון העתיקה, אומץ בידי הטורקים בתחילת המאה ה־14, זמן קצר לאחר כינונה של האימפריה העות'מאנית. בתחילה השתמשו הטורקים בשמן רגיל, וההיאבקות נועדה לשפר את טכניקת הלחימה של חיילי האימפריה, לחזק את האחווה ואת תחושת האחריות ההדדית ביניהם, ואף להגביר את עמידותם בפני עינויים במקרה של נפילה בשבי. בעיני רבים, מרכזי האימונים והטורנירים של הענף הם גם מרכזים רוחניים.
זהו אחד מסגנונות ההיאבקות העתיקים ביותר שעדיין פעילים בעולם. פסטיבל קירקפינאר, שאירח בקיץ את האליפות האחרונה, מתקיים מדי שנה בעיר אדירנה שבצפון־מערב טורקיה מאז 1924, לאחר שהועבר אליה בעקבות הסכמי לוזאן. הטורניר עצמו קיים מאז 1361, וב־2010 הוכר בידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. הוא נחשב לאירוע הספורט הוותיק ביותר בעולם.לפי האגדה, סולימאן פאשה וארבעים לוחמיו העות'מאנים הקימו מחנה בכפר באזור והחלו להתאבק. שניים מהם נאבקו במשך 24 שעות, עד שהתמוטטו ומתו מתשישות. כך נולד הפסטיבל.
שלושה ימים של קרבות, טקסים ומוזיקה
בסופו של דבר מדובר בטורניר ספורטיבי, אבל לא לחינם מוצמד אליו התואר "פסטיבל". התחרות, בהשתתפות כאלף לוחמים, נמשכת שלושה ימים. לפניה צועדת ברחובות אדירנה תהלוכה של רקדנים ומשתתפים, כשאת דגל הפסטיבל נושא המתאבק שזכה באליפות בשנה הקודמת. יותר מרבבת צופים מגיעה לקרבות, ובסביבת המתחם פועלים דוכני אוכל ומתקני שעשועים לילדים.
זהו אחד מסגנונות ההיאבקות העתיקים ביותר שעדיין פעילים בעולם. פסטיבל קירקפינאר, שאירח בקיץ את האליפות האחרונה, מתקיים מדי שנה בעיר אדירנה שבצפון־מערב טורקיה מאז 1924, לאחר שהועבר אליה בעקבות הסכמי לוזאן. הטורניר עצמו קיים מאז 1361, וב־2010 הוכר בידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. הוא נחשב לאירוע הספורט הוותיק ביותר בעולם.לפי האגדה, סולימאן פאשה וארבעים לוחמיו העות'מאנים הקימו מחנה בכפר באזור והחלו להתאבק. שניים מהם נאבקו במשך 24 שעות, עד שהתמוטטו ומתו מתשישות. כך נולד הפסטיבל
לפני כל קרב מתחממים המתאבקים בטקס הנקרא פסרב, מעין ריקוד הכולל צעדים לעבר היריב ומולו, שעליהם חוזרים שלוש פעמים. לאחר מכן הם כורעים על ברך שמאל, מניחים את יד ימין על הקרקע ונוגעים בברך, בשפתיים ובמצח, לפני שאגת עידוד עצמי. גם על הפעולות האלה הם חוזרים שלוש פעמים. בהמשך, המתאבקים ועוזריהם שופכים על גופם שמן זית מתוך כדים, וראש הטקס, הג'אזגר, מזמין את המשתתפים לתפילה. במהלך הקרבות מספקים עשרות חלילנים ומתופפים פסקול של מוזיקה טורקית חגיגית ועממית.
עד 1975 לא הייתה לתחרויות מגבלת זמן, והקרבות יכלו להימשך שעות ואף ימים. כיום הם מוגבלים ל־30 או ל־40 דקות, בהתאם לטורניר. אם אין הכרעה, מתקיימת הארכה של 10-15 דקות, שבמהלכה מעניקים השופטים נקודות גם על טכניקה, כדי לקבוע את זהות המנצח אם הקרב אינו מוכרע קודם לכן.
הטורניר מחולק ל־11 מקצים לפי רמות, וביום האחרון מתחרים אלופי המקצים עד לגמר. הפרס לזוכה בקירקפינאר, הטורניר היוקרתי ביותר בסבב, הוא כ-100 אלף דולר - סכום עצום בטורקיה מוכת האינפלציה - לצד חגורת זהב ובעיקר הרבה מאוד כבוד. השנה זכה בתחרות ג'מאל ג'ומבור, המוכר יותר בכינויו "נמלת האטום".
החלום של ארדואן
הפופולריות של הענף, העובדה שאין בו כסף גדול כמו בענפים המובילים ואופיו הפשוט והשוויוני הפכו אותו לספורט עממי מרכזי בטורקיה. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, המכנה אותו "ספורט אבותינו", מקפיד להפגין נוכחות בטורנירים גדולים, בהם גביע הנשיא.
האופי השמרני והלאומי של הענף ניכר בכל אצטדיון שבו נערכים הקרבות. לצד אינספור דגלי טורקיה מתנופפים דגלים עם דיוקנאות של אתאטורק, של ארדואן ושל ראש העיר המארחת - אבל האחרון רק אם הוא משתייך למפלגתו של הנשיא. ארדואן גם דאג להקים ב־2017 את קונפדרציית הספורט האתני, שנועדה לשמר ענפי ספורט מסורתיים כחלק מהדימוי התרבותי של המדינה. ההיאבקות בשמן זית ותרבות הכוח הגופני שסביבה הן חלק בלתי נפרד מהקונפדרציה, שבראשה עומד בילאל ארדואן, בנו של הנשיא.
לארדואן יש חלום ישן: להפיץ את המסורת הטורקית העתיקה מעבר לארצו, לאיראן ולמדינות הבלקן, ולקיים טורנירים של היאבקות בשמן זית ברחבי העולם. הוא מאמין שספורט עממי וטקסי, שבו המשתתפים מעניקים כבוד לקהל, ליריב, לאדמה ולטבע - ספורט שהוא יותר רוחני מפיזי ומקדש שוויוניות - הוא בשורה ספורטיבית אמיתית לעולם.