מעצמת ג'ודו? ההחלטה התמוהה של האיגוד שעולה למשלחת הישראלית במדליות
למרות מדליה אולימפית בטוקיו 2020 ועוד אחת באליפות העולם ב-2022, במשלחת הישראלית מזניחים את הקטגוריה הקבוצתית בתחרויות הג'ודו השונות, וכך יהיה גם באליפות העולם שתיפתח מחר בבאקו. גורם בסביבת האיגוד תולה את האשם בחוסר העומק בנבחרת הגברים: "חוץ מיצחק אשפיז, איזה מתחרה טוב יש כרגע?"
אליפות העולם בג'ודו תיפתח מחר (ראשון) בבאקו עם שש ג'ודאיות וחמישה ג'ודאים בנבחרת הישראלית, ששוב לא יתחרו בקטגוריה הקבוצתית. למעשה, מאז שהקטגוריה הקבוצתית הוכנסה באליפות העולם ב-2017, המשלחת הישראלית התחרתה במסגרתה רק פעם אחת - ב-2022.
באותה אליפות ישראל זכתה במדליית הארד הקבוצתית, שהייתה המשך ישיר למדליית הארד האולימפית בטוקיו 2020 בקטגוריה זו. המדליה הזו הצילה את הענף בתום שבוע גרוע מאוד של דור הזהב של הג'ודו הישראלי, שסיים את התחרויות האישיות ללא מדליות. האכזבה מג'ודאים כמו פיטר פלצ'יק, שגיא מוקי, טוהר בוטבול, ברוך שמאילוב, תמנע נלסון-לוי, גילי שריר ורז הרשקו - שזכו במדליות בסבב העולמי ובאליפויות השונות - העלתה מחדש את התיאור "מעצמה" בהקשר של הנבחרת הישראלית.
אבל המדליה הזו, וזו שהגיעה שנה אחריה, הביאו רושם אחר: יש עומק שמצליח להביא הישגיות, יש ג'ודאים איכותיים בכחול-לבן כמעט בכל קטגוריית משקל.
ההחלטה - והמחיר
למרות שההישגים של נבחרת הגברים הלכו ודעכו בקמפיין לאולימפיאדת פריז 2024, מדליית הארד באליפות העולם ב-2022 הייתה אמורה להתחיל מסורת של השתתפות בכל שנה בקטגוריה הקבוצתית. אלא שמצבה של נבחרת הגברים, שלא חוותה חילופי דורות ורובם עברו את גיל ה-30, גרם לכך שאורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים דאז, ביטל את ההשתתפות בקטגוריה בשל חשש מפציעות אפשריות של חניכיו לקראת אליפות העולם בדוחא ב-2023.
שני הרשקו, שעמד בראש נבחרת הנשים, והספורטאיות שלו - שהיו בכושר מצוין בקמפיין ההוא - נעלבו מאוד מההחלטה. למרות ויכוחים סוערים בין שני המאמנים הלאומיים, משה פונטי, יו"ר האיגוד, לקח את הצד של סמדג'ה. הווטו הוטל, והנבחרת ויתרה על התחרות הקבוצתית, כשהיא "מסתפקת" במדליית הזהב ההיסטורית של ענבר לניר ובמדליות הארד של פיטר פלצ'יק ורז הרשקו. מדובר בפספוס גדול של נבחרת שהחזיקה בסיכויים גבוהים מאוד לסיים פעם נוספת על הפודיום באליפות העולם.
את התוצאה של אי-הרישום כולם ידעו מראש, ולא רק באיגוד: הניקוד שלא נצבר עמד לשמש לרעה בהגרלת המשחקים האולימפיים. וכך אכן קרה. משום שישראל ויתרה על הטורניר הקבוצתי גם באליפות העולם של 2024, היא לא צברה ניקוד בדירוג העולמי והגיעה לפריז כשהיא אינה מדורגת. התוצאה הייתה הגרלה אכזרית כבר בשמינית הגמר מול המארחת, הפייבוריטית והאלופה האולימפית הטרייה, צרפת - מפגש שהסתיים בהדחה כואבת ומהירה.
ואם מישהו חשב שהלקח מפריז נלמד, הגיעה שנת 2025 והוכיחה שהאיגוד דבק בסירובו לראות את התמונה המלאה. באותה שנה, עבר הענף זעזוע מבני כאשר איגוד הג'ודו בחר לאחד כוחות והציב את הרשקו כמאמן על, זה שנמצא בראש המערכת המשותפת של הגברים והנשים. למרות האיחוד, ולמרות הלקח שהיה אמור להילמד מההגרלה מול צרפת, המדיניות נותרה קשיחה: נבחרת ישראל רשמה לאליפות העולם 2025 בבודפשט סגל מצומצם של תשעה ג'ודאים בלבד.
עוד לפני שמבצע "עם כלביא" השפיע על האליפות בקטגוריה האישית (הרשקו ולניר לא התחרו בשל ביטול הטיסות ונשארו בישראל), באיגוד המשיכו לדבוק בטענה ש"השחיקה האישית גבוהה מדי" ושצריך לשמור על הספורטאים. זוהי התעלמות מוחלטת מהעובדה שהימנעות מהשתתפות סדירה בתחרויות הקבוצתיות פוגעת לא רק בניקוד הפורמלי (שכן הניקוד לקראת המשחקים האולימפיים נפתח רק כשנתיים לפני), אלא בעיקר בבניית המסורת.
"אין עומק"
תחרות קבוצתית דורשת דינמיקה אחרת, תרגול מנטלי מיוחד וקצב עבודה משותף. ויתור עליה פעם אחר פעם פירושו למנוע מהסגל הלאומי להפוך את הפורמט הזה להרגל מנצח, שכן הפוטנציאל קיים. מה שמעצים את התמיהה זו העובדה שחוקת הטורניר הקבוצתי גמישה ומאפשרת להקפיץ ג'ודאים מקטגוריות משקל נמוכות יותר כדי למלא את השורות במקרה של מחסור, אך באיגוד בוחרים שוב ושוב שלא להשתמש בפתרונות הללו.
כעת, על המזרן בבאקו 2026, מתברר שהסיבות הרשמיות והיעדר הניקוד הן רק קצה הקרחון של בעיה עמוקה בהרבה. גורם בסביבת האיגוד מציב השבוע מראה נוקבת ומפוכחת למצב הסגל הלאומי: "כרגע, אין מספיק עומק לנבחרת כדי להשתתף בקבוצתי. היא לא טובה ואין ספורטאים מספיק טובים בנבחרת הגברים כדי לנצח אפילו קרב אחד שלהם, לעומת הנשים, שהן מאוד חזקות. אני יודע שרצו מאוד להשתתף בקבוצתי, אבל חוץ מיצחק אשפיז, איזה מתחרה טוב יש כרגע? הימים שאמרו 'מעצמה' על הנבחרת נגמרו".
אותו גורם מסמן בצורה מדויקת את הבור שנפער בנבחרת הגברים עם חילופי הדורות: "ביחס לענפי ספורט אחרים בישראל, הג'ודו מביא גאווה. הדור הקודם הביא תוצאות איכותיות, דור מדהים. ידענו שאחרי הפרישה של הדור הזה בנבחרת הגברים יהיה בור. הדור הבא שמדברים עליו הוא של שנתון 2011, כן? ברוך שמאילוב שהיה הכי צעיר אז הוא יליד 1994, אשפיז שנתון 2007. מחכים לדור החדש. צוות האימון החדש של הנבחרת, שיש בתוכו גם את גולן פולק ובוטבול, יעזרו בצמיחת הדור הזה, יש פה רק יתרון. למזלה של נבחרת הגברים, אשפיז פרץ בגיל צעיר. אם נוציא אותו, אין בכלל גבר שיש לו פוטנציאל להגיע ללוס אנג'לס. לצערי, אני לא רואה מדליה אפשרית בקבוצתי ב-2028, לא משנה כמה כיף היה לראות את המדליה בטוקיו. ההזדמנות האחרונה הייתה בפריז".
מנגד, מאמן העל שני הרשקו מספק את ההסבר המקצועי הרשמי של המערכת, ומדגיש כי הפעם הכוונה דווקא הייתה לייצר את אותו הרגל ותרגול נבחרתי, עד שפציעה של יולי מישינר ברגע האחרון טרפה את הקלפים. "עד לפני מספר ימים ההשתתפות שלנו בקבוצתי לא הייתה מוטלת בספק", מבהיר הרשקו. "למרות שאנחנו עדיין בתהליך בנייה והנבחרת אינה מאוזנת בכל הקטגוריות, היה לנו חשוב להשתתף ולצבור ניסיון, גם מתוך המטרה להגיע בעתיד לתחרות הקבוצתית במשחקים האולימפיים".
"הקטגוריה החזקה שלנו היא של רז ויולי, שמתחרה ביום האחרון של האישי, יום לפני הקבוצתי", מפרט הרשקו. "לאחר הפציעה של יולי המתנו עד המועד האחרון בתקווה שתוכל להשתתף. כשהתברר שלא תוכל, המשמעות הייתה להעמיס על רז תחרות יום אחרי יום מול הטובות בעולם, בלי האפשרות שתכננו לחלק את העומס ביניהן. לכן החלטתי לשים את הבריאות של רז ואת מטרות הנבחרת לטווח הארוך לפני ההשתתפות בקבוצתי. כמאמן הראשי, יחד עם פונטי והצוות המקצועי, תפקידי לשקלל סיכויים מול סיכונים ולקבל החלטות בהתאם למציאות. במקרה הזה, ביטול ההשתתפות היה בעיניי נכון ומתבקש. אני מקווה שבאליפות העולם ביוני 2027 נגיע רחבים ומוכנים יותר גם לתחרות הקבוצתית".
בשורה התחתונה, ההחלטה של שני הרשקו לבטל את ההשתתפות אולי מוצדקת מבחינה בריאותית וטקטית בטווח הקצר כדי לשמור על רז הרשקו, אבל ברמת המאקרו המציאות נותרה בעינה: נבחרת ישראל שוב תצפה מהצד בטורניר הקבוצתי.
ואיך זה בשאר העולם? אם ישראל עדיין מחשיבה את עצמה כמעצמת ג'ודו, כדאי להביט על המודל של המעצמות האמיתיות. נבחרות כמו יפן, צרפת או גאורגיה לא מוותרות על הפורמט הזה. הגאורגים, למשל, שמחזיקים בנבחרת גברים מפלצתית, שמו בשנים האחרונות דגש עצום דווקא על פיתוח נבחרת הנשים שלהם, רק כדי להבטיח שתהיה להם נבחרת מאוזנת וחזקה מספיק לטורניר הקבוצתי. הם הבינו את מה שבישראל מסרבים להפנים: קבוצתיות היא לא עול, היא יעד אסטרטגי.
באיגוד, כך נראה, קל מאוד להשתמש בקטגוריה הקבוצתית כשנוח, ולחגוג איתה כשהיא משמשת כ"מצילה הלאומית" של המשלחת ברגעי משבר. אבל במרבית הזמן? היא הופכת לגלגל הצלה אינטרסנטי שמנפנפים בו רק כדי לסחוט כותרות, ונוטשים אותו ברגע שהחגיגות נגמרות.