הם נתקעו באמצע שום מקום – ואז התחיל הכיף הגדול
קרוואן בן יותר מ-20 שנה, כבישים שלא נגמרים ותקלות שמגיעות תמיד בזמן הכי גרוע. אמיר אשל ואשתו חוזרים שוב ושוב לדרום אמריקה, מניעים את בוניטה וממשיכים במסע שבו דווקא הרגעים שבהם משהו משתבש מולידים את הסיפורים הכי טובים – כל תקלה הופכת למפגש, כל עצירה לסיפור וכל זר בדרך לחלק מההרפתקה. "בסוף האנשים הם הטיול עצמו"
בוניטה, הקרוואן הגרמני המשודרג, נעצרה בצד הדרך על כביש שומם באמצע פטגוניה, בדרום צ'ילה. צינור הדלק שוב נפרד ממשאבת הדלק. עו"ד אמיר אשל (60) ואשתו עמדו לצד הרכב שהפך לביתם בחודשיים האחרונים, ולא ידעו כיצד יצליחו להגיע לעיר הקרובה. "זו כבר הייתה תקלה מתמשכת, שחזרה עוד פעם ועוד פעם ולא הסתדרה", מספר אשל ל-ynet. "היינו מבואסים ולא ידענו איך נפתור את הבעיה".
ואז נשמעה דפיקה על החלון. "פתאום הגיע בן אדם ושאל אותנו 'מה קרה?'", משחזר אשל. "הבנתי שהוא ירד מסמיטריילר שעמד בצד השני של הכביש ובא לראות אם אנחנו צריכים עזרה. אחרי שעתיים חבר שלו, מכונאי, הצליח לחבר את הצינור באמצעות אזיקונים ואפשר לנו להמשיך בדרך".
רגע לפני שנפרדו מצמד המושיעים, שאל אשל את האיש מדוע בכלל עצר. "אמרתי לו: 'חואן, איך בכלל עצרת פה?' הוא אמר: 'אני נוסע עם המשאית ומוביל חומרים מצד אחד לצד השני של הכביש. ראיתי אתכם פעם אחת, חזרתי ריק וראיתי אתכם עוד פעם. אחר כך חזרתי עמוס ושוב ראיתי שאתם עומדים ולא זזים, אז באתי לראות איך אני יכול לעזור'", מספר אשל וצוחק. "אני בקשר איתם עד היום ואני שולח להם תמונות מהדרך. אלה מפגשים מאוד מרגשים – אנשים שבאים ככה, באמצע הדרך, ועוזרים לך".
בוניטה היא אוטוקראוון – רכב המשמש למגורים ניידים – מתוצרת היימר, המבוסס על מרצדס ספרינטר משנת 2003. בשנתיים האחרונות היא משמשת את אשל ואשתו במסעם באמריקה הדרומית. אלא שבניגוד לרוב המטיילים שיוצאים למסע ארוך ורצוף, בני הזוג מצאו שיטה שמתאימה לחיים שלהם: בכל פעם הם טסים לדרום אמריקה, מטיילים במשך כמה שבועות, מאחסנים את הקרוואן במוסך שמור וחוזרים לעבודה ולמשפחה בישראל. כעבור כמה חודשים הם שוב עולים על מטוס, מגיעים אל בוניטה המפנקת וממשיכים בדיוק מהנקודה שבה עצרו.
"האוטו נמצא עכשיו בפרגוואי, במוסך", מעדכן אשל. "מצאתי שם יהודי שנדלק על הסיפור שלי, ויש לו חבר עם מוסך. הם מתקנים את האוטו, מסדרים אותו, מניעים אותו ושולחים לי תמונות. רכב כזה אתה כל הזמן מתקן", הוא צוחק. "אשתי כל הזמן מתבאסת מהתקלות, ואני אומר לה: תקלות – שם הסיפורים. בסוף מה אתה זוכר, כמה המפל היה גבוה? יש תמונה. בסוף האנשים – אלה הסיפורים המעניינים והמיוחדים שקורים".
כשיש לך קרוואן, יש לך בית. אתה נוסע עם הבית – ישן בו, אוכל בו, מתרחץ בו, ויש גם שירותים וחימום. בבית מלון אתה צריך בכל יום לארוז, לעבור למלון אחר ולהתרגל בכל פעם למיטה אחרת
ניכר שאשל מאוהב בבוניטה. "כשיש לך קרוואן, יש לך בית", הוא מסביר. "אתה נוסע עם הבית – ישן בו, אוכל בו, מתרחץ בו, ויש גם שירותים וחימום. בבית מלון אתה צריך בכל יום לארוז, לעבור למלון אחר ולהתרגל בכל פעם למיטה אחרת. בקרוואן אתה יכול גם לבשל. אי אפשר בכלל להשוות".
"אני יכול לחנות ליד נהר ולהישאר שם גם שבועיים", אומר אשל. "כל עוד יש לי שמש, יש לי חשמל. אני שואב מים למיכל ומטהר אותם. אתה יכול לישון איפה שאתה רוצה, לעצור מתי שאתה רוצה וללכת לישון. כל הבגדים וכל הציוד שלנו נמצאים שם, ואני לא צריך להחזיר אותם לישראל בכל פעם מחדש".
גם במהלך ימי נסיעה ארוכים, החיים בתוך בוניטה ממשיכים. "אשתי חייבת לישון בצהריים, אז יש מיטה", הוא צוחק. "היא יכולה להכין קפה וסנדוויצ'ים, לקרוא או לראות טלוויזיה. יש לי סטארלינק, אז אני מחובר לאינטרנט גם באמצע הדרך – רק צריך שלא יהיו עצים שמסתירים. אני גם לא מפחד להיתקע, כי תמיד יש לי תקשורת".
את בוניטה רכש אשל בפרגוואי תמורת 60 אלף דולר. "הבעלים הקודם היה מהנדס גרמני, והוא דיגם את האוטו בצורה בלתי רגילה והשאיר חלקי חילוף בשווי של 30 אלף דולר. הוא לא רק גרמני", הוא צוחק. "הוא גם מהנדס גרמני. הוא קרא לרכב בוניטה והיה מאוהב בה".
מתברר כי רכב בעל לוחית רישוי זרה אינו יכול להישאר בכל מדינה ללא הגבלת זמן. "בדרך כלל נותנים לך אישור יבוא זמני לשלושה חודשים", מסביר אשל. "אתה צריך לדעת עוד לפני שאתה יוצא איפה תשאיר את הרכב לפעם הבאה, כדי שתוכל להשאיר אותו לשמונה חודשים או לשנה. זאת מלאכת מחשבת. אתה לא יכול פשוט להחליט בסוף הטיול איפה להחנות אותו ולחזור לישראל".
הקרוואן המפנק מאפשר לאשל לסטות מ"שביל החומוס" הפופולרי בקרב הישראלים ולהגיע למקומות שקשה להגיע אליהם ללא רכב. "המקום הכי מדהים שטיילנו בו הוא צפון ארגנטינה", הוא מכריז. "כל הנסיעה מסלטה, או מחוחוי (Jujuy), עד מנדוסה. יש שם מקומות שישראלים פשוט לא שמעו עליהם, ובלי רכב אתה לא יכול להגיע אליהם".
דווקא הריחוק מהמסלול הישראלי המוכר בדרום אמריקה יוצר את המפגשים שאשל אוהב כל כך. באתר קמפינג במנדוסה, למשל, הוא פגש מקומי בשם ללו והשניים התחברו. "אמרתי לו: 'אני מת לראות כדורגל'. הוא אמר: 'אל תדאג, יש לי חברים בבואנוס איירס. אני מארגן לך כרטיסים למשחק של בוקה'". כעבור חודש וחצי הגיעו בני הזוג לבירת ארגנטינה ויצרו קשר עם החבר.
"דייגו לקח אותנו איתו למשחק של בוקה ג'וניורס (קבוצת כדורגל פופולרית מבואנוס איירס – א"ק)", מספר אשל בהתלהבות. "זה מגרש עם 60 אלף איש מופרעים ואי אפשר להשיג אליו כרטיסים. אתה נכנס לאצטדיון ורואה דברים שלא ראית בחיים", הוא מתלהב. "בוקה ניצחה 4:1. זו חוויה שאתה לא יכול לשכוח בחיים. וכל הדבר הזה התחיל מסתם מפגש עם בן אדם בקמפינג".
למקטע הראשון של הטיול יצאו אמיר, אשתו ובתם. אחרי שקיבלו את הקרוואן באסונסיון (Asunción), בירת פרגוואי, יצאו לדרך. "ירדנו דרך צפון ארגנטינה, מסלטה עד ברילוצ'ה, לאורך האנדים, כולל האגמים של צ'ילה". בסיום המקטע הראשון השאירו בני הזוג את בוניטה באתר קמפינג באזור ברילוצ'ה. כעבור כמה חודשים הם חזרו אליה. "הפעם הבן שלנו הצטרף אלינו", מספר אשל. "ירדנו לאט־לאט עד פונטה ארנס, באזור מצרי מגלן וטורס דל פיינה. היה שם קור מטורף ורצינו להגיע עד אושואיה, אבל הייתה תקלה באוטו".
התיקון המאולתר באזיקונים אפשר למשפחה להמשיך, אבל אשל ידע שזהו פתרון זמני בלבד ושבוניטה זקוקה לטיפול יסודי במוסך. "הגענו לעיר הצ'יליאנית הכי גדולה שהייתה באזור והבנו שאם נזמין לשם את החלקים, נצטרך לחכות שבועיים", הוא נאנח. "מצד שני, היה לנו דדליין. היינו צריכים להגיע לאורוגוואי ולטוס לישראל. החלטנו לעלות עם בוניטה על מעבורת צ'יליאנית צפונה, מפוארטו נטאלס (Puerto Natales) לפוארטו מונט (Puerto Montt), ולמצוא שם מוסך רציני של מרצדס".
ההפלגה נמשכה ארבעה ימים. "בוניטה הייתה קשורה בתוך המעבורת", מספר אשל. "אתה מפליג בארכיפלג מטורף, בין הרים מושלגים ופיורדים, ורואה לווייתנים ודולפינים".
עוד קודם לכן, במהלך הירידה מטורס דל פיינה, פגש אשל משפחה יהודית מסנטיאגו הבירה. "הם אמרו לנו: 'שמענו עברית. אנחנו צ'יליאנים וציונים'. אלה היו יהודים חמים, ודיברנו והחלפנו מספרי טלפון". כאשר בוניטה עלתה למעבורת, אשל נזכר במפגש. "התקשרתי לבחור היהודי שפגשנו והסברתי לו את הבעיה. שאלתי אם אולי יש לו קשרים במרצדס בצ'ילה. הוא חזר אליי ואמר: 'יש לי חבר שהוא מנהל השירות של מרצדס. הנה הטלפון שלו, תדבר איתו'", אשל צוחק.
אחרי ארבעה ימים ירדה בוניטה מהמעבורת. "אנחנו מגיעים לעיר שהיא בערך כמו עפולה", מתאר אשל. "אבל יש שם מוסך מרצדס שאתה יכול לאכול מהרצפה. הכל נקי ומסודר. אני נכנס למשרד, מנהל השירות ניגש אליי ואומר: 'הולה, סניור אמיר'. אתה מבין? חיכו לי. אלה מפגשים שקורים לנו כל הזמן".
במקרה אחר עצרו בני הזוג ליד חנות כדי לתקן תקלה במערכת ההצתה של גז הבישול. החנות עדיין הייתה סגורה, ולכן הם המתינו בתוך הרכב. "אנחנו יושבים בתוך האוטו ופתאום יש דפיקה על החלון", מספר אשל. "זה קורה לנו הרבה, כי אנשים סקרנים – ובוניטה היא יפהפייה. זה לא רכב רגיל שאתה רואה בכביש, וכולם מסתובבים אחריה. פתחתי את החלון ועמד שם זוג בערך בגילנו שהתחיל לדבר איתנו בגרמנית. אמרנו להם שאנחנו לא מדברים גרמנית, אז הם הסבירו שהם ראו את לוחית הרישוי והם באו מהעיר שאליה היא שייכת".
"הם אמרו לנו: 'החלום שלנו הוא לעשות טיול כזה. אתם נותנים לנו השראה'. כעבור זמן קיבלנו מהם הודעה: 'הנה האוטו שלנו בגרמניה. בשבוע הבא אנחנו משיטים אותו לקנדה ומתחילים את הפאן־אמריקן'. ואני בטוח שעוד ניפגש איתם בדרך".
"אני עכשיו חי את החלום"
באזור מפלי האיגואסו נדרשו בני הזוג למצוא מקום שבו יוכלו להשאיר את הקרוואן בבטחה. הפתרון נמצא מעבר לגבול, בפרגוואי. "בברזיל אני לא יכול לאחסן את הקרוואן ליותר משלושה חודשים", מסביר אשל. "באזור איגואסו יש משולש גבולות בין ברזיל, פרגוואי וארגנטינה, ומצאתי יהודי מפרגוואי שנדלק על הסיפור, ויש לו חבר עם מוסך. עכשיו האוטו נמצא שם. מתקנים אותו, מניעים אותו ושולחים לי תמונות".
שלושה מקטעים של טיול לאורך הכביש הפאן-אמריקני כבר מאחוריהם. בוניטה עברה בין פרגוואי, ארגנטינה, צ'ילה, אורוגוואי וברזיל, וכעת היא שוב ממתינה להם במוסך בפרגוואי, עד שיחזרו וימשיכו צפונה.
כשאשל נשאל מדוע, אחרי שביקר בכמה מהמקומות היפים בעולם, הוא מספר בהתלהבות גדולה יותר על מפגש עם נהג משאית, אוהדי כדורגל ויהודים שפגש במקרה, התשובה שלו פשוטה. "כי אלה באמת הדברים החשובים", הוא אומר. "איך אתה יכול להסביר לאנשים כמה יפה הקרחון הזה? בסוף האנשים הם הטיול עצמו. אם אתה נוסע בין מלונות ואין לך תקלות, אתה לא פוגש את הדברים האלה. דווקא כשמשהו משתבש, קורים הסיפורים המעניינים".
"להגשים חלום זה קודם כל כיף גדול, אבל יש לזה סיסטמה", הוא אומר. "צריך לדבר עליו ולספר עליו – ואחר כך להכין ולתכנן. וזה קשה, כי כשאמרתי לאנשים שאני הולך לעשות את הטיול הזה, הם צחקו עליי. אני לא חושב שכבר הגשמתי את החלום", הוא מסכם. "אני עכשיו חי את החלום".