"היו ילדים שפחדו מהבת שלי בגלל המראה שלה, אבל היא תמיד האמינה בעצמה"
בגיל שנתיים וחצי, רביד סולם נשרפה בכל גופה. למרות אזהרות הרופאים, אימה, איילת מוכתר, לרגע לא ויתרה על האמונה שהיא תשרוד ועל הרצון לספק לה חיים נורמטיביים בהמשך. רגע לפני שהן טסות לקחת חלק במרתון ניו יורק עם נבחרת 'שלוה', הן מספרות על שנות השיקום הקשות ועל הצורך להיעזר בתרומות, על התגובות הפוגעניות של אנשים ברחוב וברשת, ועל הרצון להחזיר לקהילה שתמכה בהן
עבור רוב האנשים, מרתון מתקשר לאימונים מפרכים, למשטר תזונה קפדני ולמאמץ גופני לא מבוטל. עבור איילת מוכתר, 57, ובתה רביד סולם, 22, הוא מסמל גם משהו אחר: את האפשרות להשתחרר מהמגבלות שהגוף מציב ולא לתת להן להגדיר את החיים, שכן המסע שלהן לקו הסיום התחיל כבר לפני 20 שנה.
כשרביד הייתה פעוטה, רק בת שנתיים וחצי, ערכה המשפחה מנגל במרפסת הבית. לפתע נשמע פיצוץ חזק והמרפסת שבה נערך המנגל עלתה באש. כתוצאה מכך רביד, שעמדה במרפסת, נשרפה כמעט בכל גופה. "זה היה ממש פיצוץ ענק, בום גדול והכול התלקח", מספרת איילת, "כשזה קרה, רביד לא עמדה ליד מנגל, אלא רק בקרבת מקום, אבל הכול בער. היא נפצעה מאוד קשה, כוויות ב-%95 משטח גופה". איילת, שראתה את בתה עולה באש, מיד נכנסה לתוך האש ומשכה אותה החוצה.
בהתחלה, מספרת איילת, כלל לא היה ברור לה שמצבה של הילדה אנוש עד כדי כך. "אני לא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלו כי ידעתי שחילצתי אותה", היא נזכרת, "בעיקר חששתי שהיא תישאר עיוורת, כי העיניים שלה היו כחולות, ופתאום הן הפכו לאפורות. בכלל לא הבנתי שמדובר במצב אנוש כזה".
מתי הבנת שהמצב חמור?
"במהלך הנסיעה באמבולנס לבית החולים שיבא, רביד נאבקה כדי להצליח לנשום. כל העור שלה היה אדום. אני זוכרת אותה קוראת לי, תוך כדי שגם אני מפונה, והכול שורף לי. אבל רק ברגע שהגענו לבית החולים הבנתי שמדובר באירוע אחר. דיברו איתי על זה שמצבה אנוש ושהיא לא תחזיק מעמד למשך יותר מ-24 שעות. מהר מאוד גם לא הסכימו שאראה אותה, גם בגלל המראה שלה שהשתנה", היא מספרת, "בתוכי הרגשתי, עם כל הפחד שהיה בי, שהיא כן תשרוד. לא היה מצב שאני רואה אחרת. אני ראיתי בעיני רוחי שהיא חיה, פשוט האמנתי שהיא תחייה".
איילת מוכתר: "דיברו איתי על זה שמצבה אנוש ושהיא לא תחזיק מעמד למשך יותר מ- 24 שעות. מהר מאוד גם לא הסכימו שאראה אותה, בגלל המראה שלה שהשתנה. אבל בתוכי הרגשתי, עם כל הפחד שהיה בי, שהיא תשרוד"
רביד, כידוע, ניצלה, אבל אימה מספרת שמסע השיקום היה ארוך מאוד. למעלה משלושה חודשים שבהם הרדימו והנשימו את ביתה. "זה היה מורט עצבים, בעיקר כי כל הזמן אמרו לי שהיא לא תחיה, ואני רציתי רק לשמוע שהמצב יציב. עשו לה המון טיפולים: היא עברה ניתוחים, קילוף כוויה כמעט כל יום, הרבה מנות דם. גייסנו מנות דם מהמון אנשים שתרמו לנו".
וכל זה בזמן שאת בעצמך סובלת מכוויות.
"הייתי מאושפזת למשך חודש לפחות, ושתינו עברנו באותו הזמן ניתוח. למזלי, אמא שלי הייתה צמודה אלי בבי"ח, ואחותי ואבא שלי טיפלו בילדים הגדולים בבית. אני לא עזבתי את שיבא. גם אחרי שרביד התעוררה מההנשמה חשבו שיש לה פגיעה מוחית, ודיברו איתי על כך שאנחנו גורמים לה כאב לשווא. היה גם איזה רופא שהסביר לי שאני צריכה ללכת הביתה כי יש לי שני ילדים בבית, והיא לא תחיה. אני זוכרת שדפקתי על השולחן ואמרתי לו: 'יש לי בבית שני ילדים ויש מי שדואג להם, ואני רוצה את הילדה הזאת. תעשה הכול כדי שהיא תחיה'".
אבל גם אחרי כשרביד התעוררה, כנגד כל הסיכויים, הסיפור לא הסתיים. "אחרי כמעט שנה וחצי בשיבא החליטו לכרות לה גפיים כי ההשתלות לא תפסו והיא הייתה עם נמקים ", מספרת איילת, "עשיתי הסכם עם בורא עולם שבו אמרתי 'אני מקבלת אותה בכל מצב, אתה לא מוותר עליה'. אמרו לי ללכת להתייעץ עם הרב פירר, ואמרתי שאין לי מה להפסיד".
המפגש עם הרב שינה הכול: "הוא עצר את הטיפולים, וכיוון אותנו לבית חולים באוהיו שמתמחה בכוויות", אומרת איילת, "בתוך חצי שנה עשיתי מעבר עם הילדים. באותה תקופה גם התגרשתי כי עלתה שאלה אם מפסיקים טיפולים או לא, וכשהבנתי שאין מי שיעשה איתי את המסע הזה- בחרתי להתגרש. הרב עזר לנו לעשות ויזה וטסנו יחד עם אמא שלי למשך זמן לא ידוע. ממש יציאת מצרים. חיינו שם חמש שנים".
רביד סולם: "כשהייתי מגיעה לביה"ס היו הורים שהיו עומדים ומסתכלים עלי, והיו גם ילדים שלא רצו להיכנס לביה"ס עד שהם היו בטוחים שהכניסו אותי לכיתה. הם פחדו. איזו ילדה אמרה שעשיתי לה סיוטים בלילה"
ובמשך כל הזמן רביד עברה טיפולים?
"כן, הייתה הטסה רפואית לרביד ישירות לבת החולים. חיינו שם בקהילה היהודית. הפכנו לדתיים כדי להיות חלק מהקהילה. עברנו המון טלטלות רגשיות, כל אחד מאיתנו עם המסע שלו. אחרי כמה חודשי אשפוז שיחררו אותנו לדירה, ושם עשיתי לה סוג של אשפוז בית. בניתי לה חדר, כמו לתינוקת חדשה - עם פרפרים ונצנצים. הייתי מוסמכת יחידה, וזה היה חדר כמו של בי"ח. לקחתי הכול עלי כי ממש פחדתי עליה".
לימדו אותך איך לעשות הכול?
"בטח. באותה תקופה היינו ניזונים מתרומות, אז למדתי הכול גם כדי לחסוך את הכסף, וגם כדי שאוכל לתת לילדים האחרים מזון וביגוד. זאת הייתה תקופה מאוד קשה. היו לי הרבה שנים שלא חמלתי עלי. נלחמתי בשדים של גוף ונפש. גם להגיע לקהילה דתית כשאני אישה גרושה, עם ילדה עם צרכים מיוחדים, לא היה פשוט. לקח להם זמן לקבל אותנו, ומנגד היו הרבה אנשים טובים, ובית החולים ממש תמך בנו".
כעבור חמש שנים, בשנת 2013, המשפחה חזרה לישראל, ורביד הגיעה לכיתה ג' אחרי שלמדה בבי"ס בארה"ב. "לפני שהגעתי לביה"ס, ביקשו מאמא שלי להסביר עלי להורים ולצוות", רביד מספרת. "כמה ימים אחרי זה כבר הייתה תחילת השנה, והרגשתי שדי נרתעים ממני. כשהייתי מגיעה לביה"ס היו הורים שהיו עומדים ומסתכלים עלי, והיו גם ילדים שלא רצו להיכנס לביה"ס עד שהם היו בטוחים שהכניסו אותי לכיתה. הם פחדו. איזו ילדה אמרה שעשיתי לה סיוטים בלילה".
איילת: "היינו נכנסים לבית הספר וההורים היו עומדים משני צדי הכניסה ופשוט צופים בנו. הייתי אומרת לרביד שיש שטיח אדום, שכולם מסתכלים, ואת מרימה את הראש ואנחנו נכנסות. יותר מאוחר ביקשו שנגיע מהשער האחורי ולא הסכמתי. היה שלב שבו ביקשו שהיא תישאר בהפסקות בכיתה, כי הייתה ילדה שפחדה, ולא הסכמתי. אמרו לנו שתלך עם כובע, שתתאפר. אני חייבת לציין שהילדים בכיתה שלה היו מגנים עליה, ושרביד תמיד הייתה ילדה חזקה. לא היה יום אחד בכל השנים האלו שהיא לא האמינה בעצמה".
"אני מפנה את תשומת הלב לדברים טובים"
בשנים האחרונות החלה רביד לשתף באינסטגרם ובעיקר בטיקטוק מה שעובר עליה, ולהעלות סרטונים בהם היא מדברת על חיי היום-יום שלה וגם על קבלה עצמית. מהר מאוד הסרטונים זכו לתהודה ענקית, וכיום יש לה מעל 35 אלף עוקבים בטיקטוק. "ראיתי שכולם סביב העניין של טיקטוק ואינסטגרם, אז הצטרפתי גם והחלטתי לנסות. לא עברה שעה והייתי על 10 אלף עוקבים", היא מספרת. "אני מעלה סרטונים כל יום. אני רואה מה טרנדי, מה הכי חדש, ולפעמים אני משתפת גם דברים שאני חושבת עליהם, כל מיני רעיונות. הרבה אמנים ויוצרי תוכן פנו אלי ואני גם פונה לכל מי שאני רוצה, ואומרת להם שאני רוצה לעשות איתם טיקטוק".
יש הרבה ביקורות על טיקטוק אבל נראה שמבחינתך זה מרגיש כמו מקום בטוח לשתף, מקום שבו אפשר לדבר על קבלה עצמית ולהרגיש אהובה.
"כן, זאת דרך נוחה לשתף, גם אם לעיתים - אומנם לא הרבה - יש תגובות לא נעימות. למשל משהו כתב לי: 'נפלת על מנגל בשרי או צמחוני?, או שאמרו לי: 'תגידי נפל עליך טוסטר?'.
איך את מגיבה לזה?
"אני פשוט לא עונה. אני במקום שלי, בטוחה מאוד בעצמי, ואני מפנה את תשומת הלב לדברים טובים".
"אני מודה, שבהתחלה קצת נשכתי שפתיים על האינסטגרם והטיקטוק, אבל אפשרתי לה", אומרת איילת, "והיום, לכל מקום שאנחנו הולכות, אנשים מזהים אותה, מילדים ועד סבתות. לעומת זאת, אנחנו גם חוות דברים פחות נעימים, זה לא תמיד קל. היו תקופות שגם מילים פגעו, אבל אנחנו כבר לא שם. בדם, יזע ודמעות הבנתי שאין לחלק מהאנשים כלים להתמודד. אני שמחה שרביד שלמה עם עצמה".
"חזר לי הרצון להיראות"
עד לפני הפגיעה של רביד, איילת עבדה בחברת מחשבים, אבל מאז השריפה ובמשך שמונה שנים, השקיעה את כולה בטיפול בה. היום שתיהן עובדות יחד בסופר-פארם, ובקרוב, כאמור, ישתתפו במרתון שלוה, שבו איילת תרוץ יחד עם 160 חברי וחברות נבחרת ארגון שלוה. כל אחד מחברי הנבחרת מגייס תרומות עבור ילדים ואנשים עם מוגבלויות הנתמכים על ידי שלוה, כשלשם כך פורשים את חסותם שלל חברות, בהן סקוני, אל-על, בנק יהב, קרן עזריאלי, DxWeb, געש ביטוחים, נדב דמרי תיירות, מייפל פיננסים, כעין הבדולח, והליווי התעופתי, התיירותי והלוגיסטי של איסתא ספורט.
"אחרי הרבה שנים של כאב, צער ואומללות מסוימת, אחרי שכל כך הרבה פעמים התביישתי בקטע של התרומות, שאנשים צריכים לעזור לי, הבטחתי שכשאצליח אני אחזיר לקהילה", אומרת איילת.
אל הריצה היא הגיעה בעקבות פרסומת שקפצה לה בפייסבוק. "זה היה בדיוק ביום הולדת 50 וכנראה שזה קרה לא במקרה. לפני הפציעה של רביד הייתי מתאמנת בספינינג פעמיים בשבוע, ספורט תמיד קסם לי, אבל במשך שנים לא הצלחתי להגיע לזה וכמובן שכבר לא הייתי בכושר. נרשמתי לסדנה, פעם בשבוע למשך שלושה חודשים. בסיום הסדנה המאמנת אפשרה לי לספר את הסיפור שלי ואז נעשתה החלטה נוספת, להמשיך להתאמן בריצה למרתון. המאמנים החליטו לתת לי לקחת חלק בסדנה ללא תשלום, כדי שאמשיך ואעזור לעצמי להירפא,לחזק את דימוי הגוף. איתם חזר לי הרצון להיראות, בעיקר בעיניי עצמי, ולעשות שלום עם עצמי ולתת לעצמי חמלה. ואז גם התחיל לפעום בי הרצון להצליח. מאז רצתי במרתון סידני, ומבחינתי לרוץ עם הנבחרת של שלוה בניו יורק זו הגשמת חלום".
רביד: "היום אני מבינה כמה חשוב התפקיד שלנו כשליחות עמותה, ולהיות חלק מהנבחרת של שלוה. מהמקום שעזרו לנו בשנים עברנו, אנחנו באות היום לשלוה כדי לתת מעצמינו. המסר מבחינתי הוא שכל אחד צריך להאמין בעצמו".
ואת גם הולכת לרוץ?
"אני לא רצה, אני לא בנויה לזה", היא צוחקת, "עשיתי ריצה של 4 ק"מ אבל מעבר לזה - לא, תודה רבה. אני מתאמנת לעצמי ומעלה באינסטגרם".