איך מתמודדים עם הפחד הכי גדול שלנו? לפרופ' יורם יובל יש תשובה
כולנו מנסים להדחיק את הידיעה שיום אחד נמות, אבל היא משפיעה על הדרך שבה אנחנו חיים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. בשיחה על פחד, אמונה ומשמעות, פרופ' יורם יובל מסביר מה יכול לעזור לנו להשלים עם מה שאי אפשר לשנות
ביצירה "עלילות גילגמש", שנכתבה לפני כ-4,000 שנה, מתואר מלך העיר אורוך כגיבור שנלחם במפלצות ועשה מעשים שנראו בלתי אפשריים. אבל כשחברו אנכידו מת, גילגמש מבין משהו שאפילו הניצחונות שלו לא הכינו אותו אליו: יום אחד גם הוא ימות. לראשונה עמד גילגמש מול ידיעה שלא יכול היה לשאת. הוא עזב את עירו ויצא לחפש את הדבר היחיד שחסר לו, אלא שאחרי מסע ארוך ורצוף סכנות הוא חוזר הביתה מובס, מבלי שמצא את הדרך להישאר בחיים לנצח.
גילגמש או לא גילגמש, כמה אלפי שנים מאוחר יותר, אנחנו עדיין שם. בורחים. יודעים באיזו פינה נסתרת בראש שהחיים, מה לעשות, מתישהו ייגמרו, אך מתקשים לתפוס את זה באמת. הרי יש עוד דברים לעשות - לראות את איי גלפגוס, ללכת להופעה הזאת שתמיד הבטחנו לעצמנו, להשלים עם החבר הזה שפעם רבנו איתו על דבר ממש שטותי. המוות מופיע בחדשות, בשיחות, בהודעות על אנשים שהכרנו, בטח כאן בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, אבל רוב הזמן אפשר להמשיך הלאה. עד שברגע מסוים הידיעה הכללית הזאת נעשית אישית מאוד. לאורך הדורות חיפשנו כמעט כל דרך אפשרית לחיות עם המחשבה הזאת, או להיפטר ממנה.
"כשאנחנו קיימים, המוות עדיין לא הגיע, וכשהמוות הגיע, אנחנו כבר איננו", כתב אפיקורוס בניסיונו לרכך את הידיעה על ידי זה שלעולם לא נהיה שם באמת כדי לחוות את הדבר שמפחיד אותנו כל כך. כמעט אלפיים שנה אחריו, מישל דה מונטיין, הסופר והוגה הדעות הצרפתי בן המאה ה-16 הציע פתרון אחר, פרקטי יותר: "אני רוצה שהמוות ימצא אותי שותל את הכרובים שלי", כתב. אם כבר למות לפחות להיות פרודוקטיבי בזמן שנשאר עד הקליימקס. שתי דרכים שונות להתמודד עם אותה ידיעה.
וודי אלן הצליח לדחוס את כל הדיון לבדיחה אחת: "אני לא מפחד מהמוות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה". גם מגיש הטלוויזיה לארי קינג לא התלהב מהרעיון להסתפק בחיים שכבר היו לו: "הפחד הגדול ביותר שלי הוא המוות", אמר ב-2011, והסביר שהוא רוצה שגופתו תוקפא בתקווה שבעתיד יוכלו להחזיר אותו לחיים. על האפשרות שיחזור בעוד 200 שנה ולא יכיר אף אחד, הייתה לו תשובה מוכנה: "אכיר אנשים חדשים". ובינתיים, כפי ששר יובל בנאי ב"העמותה לחקר התמותה" של משינה, "כל אחד צריך בסוף למות". השאלה היא מה עושים עם הידיעה הזאת עד אז. איך ממשיכים לתכנן, להתעצבן ולקלל בפקק ולחשוב מה נכין בערב כשאיפשהו בראש נמצאת המחשבה שכל זה ייגמר.
איך ייראה היום האחרון בחייך?
"כשבני אדם אכלו מעץ הדעת, קרה להם דבר איום ונורא", אומר פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח מהאוניברסיטה העברית. "הרי הברירה שלהם הייתה לאכול או מעץ הדעת או מעץ החיים. הם איבדו את האפשרות לחיות לעולם, והבינו בפעם הראשונה את מה שככל הנראה בכל עולם החי רק בני אדם מבינים, וזה שהחיים שלנו ייגמרו".
גם בעלי חיים מכירים את המוות, הוא מדגיש. "חיות חברתיות, גם יונקים וגם ציפורים, לא אדישות אליו. אנחנו יודעים על פילים שנשארים ליד הגופות של בני הלהקה שלהם שמתו. אנחנו יודעים שבעלי חיים יודעים לזהות מתי המוות מתקרב, אבל יש הבדל בין זה לבין הבנה שככל הנראה אין לנו שותפים בה בתולדות כדור הארץ: שאנחנו הולכים למות ולא נהיה יותר".
כשאתה מבקש מאנשים לדמיין את היום האחרון בחייהם, אתה רואה תופעות שרמת החרדה שלהם עולה, רמת העוינות שלהם כלפי אנשים שלא שייכים לקבוצה החברתית שלהם עולה, והם מפתחים יותר קרבה כלפי האנשים הקרובים אליהם
עכשיו לכו תתחילו עם ההבנה הזאת לעשות תוכניות לשנה הבאה. לדברי פרופ' יובל, המאמץ לחיות איתה מסביר הרבה מעבר לרגעים שבהם אנחנו חושבים במפורש על המוות. "הרבה מאוד מההתנהגות האנושית אפשר להסביר על רקע של הניסיונות שלנו להתמודד עם העובדה האיומה הזאת, שאנחנו מבינים אותה ושהיא עושה לנו לא טוב, ושאיכשהו צריך לחיות איתה", הוא אומר.
הבעיה היא שבאיכשהו הזה אנחנו משקיעים לא מעט מאמץ וייסורים. "יש ניסויים מאוד מפורסמים שבהם מבקשים מאנשים רגילים לדמיין את הרגעים האחרונים בחייהם: איך ייראה היום האחרון בחייך? תכתוב לנו על זה כמה משפטים", אומר פרופ' יובל. "ומה שרואים זה שהרבה מאוד מדדי מצוקה עולים. כשאתה מבקש מאנשים לעשות את התרגיל המחשבתי הקטן הזה, אתה רואה תופעות מעניינות שחוזרות על עצמן: רמת החרדה שלהם עולה, רמת העוינות שלהם כלפי אנשים שלא שייכים לקבוצה החברתית שלהם עולה, והם מפתחים יותר קרבה כלפי האנשים הקרובים אליהם. אנחנו מאוד רגישים לעניין הזה. בדרך כלל מצליחים להדחיק אותו בהצלחה. גם אני לא קם בבוקר וחושב על זה שאני אמות, אבל כשזה נכנס לנו לתוך התודעה, זה לא עושה לנו טוב".
ממה אנחנו בעצם מפחדים? מהכאב, מהפרידה, מאובדן התודעה או מהחיים שלא נספיק לחיות?
"אני חושב שכמו שבדרך כלל נכון להגיד בפסיכולוגיה, כל התשובות נכונות. רבים מאיתנו מפחדים מהכאב, אבל עובדה שהיום האפשרות למיתת נשיקה נמצאת בידי כל אדם על ידי כמה שיטוטים פשוטים באינטרנט, ואף על פי כן רובנו לא עושים את זה. אנחנו ממשיכים לחיות, ואנחנו ממשיכים לחיות גם כשקשה וגם כשכואב. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים משהו שייתן לנו תקווה. שייתן לנו תמריץ או נחמה, כדי שנוכל להמשיך".
היום יש המון ביו-האקרים (אנשים שמנסים לשפר את הבריאות, המוח ואורך החיים שלהם באמצעות ניסויים עצמיים וטכנולוגיה) וכאלו שמכריזים שהם יגיעו לאלמוות. אתה חושב שזה נובע מהפחד הזה?
"בטח. בהחלט כן. ודרך אגב, זה לא יצליח, זה ברור לגמרי. בוא נגיד, לצורך העניין, שמישהו יצליח להאריך את החיים שלו באלף שנים, אז מה? בסוף זה ייגמר. זה לדחות את הבעיה, שזה גם לא רע".
הכוח העצום של הדתות
בני האדם יודעים להסיק מסקנות, ויודעים גם להתחמק מהן כשצריך. בענייני מוות, יש לנו סיבה טובה לרצות להתחמק. ולכן, יצורים מתוחכמים שכמונו, פיתחנו את השיטות שלנו להתקיים לצד הידיעה הכה מבאסת שיום אחד ירד השאלטר על כל החגיגה הזאת שנקראת חיים. לרוב זה עובד.
"כשעובדה מסוימת קשה מנשוא בשבילנו, המנגנון הפסיכולוגי הבסיסי ביותר הוא להכחיש את הקיום שלה", אומר פרופ' יובל. "כשילדים קטנים שומעים או רואים משהו מפחיד, לעיתים קרובות הם עוצמים את העיניים. ואתה יכול להגיד: רגע, אתה מבין שאם עצמת את העיניים זה לא אומר שהמפלצת מפסיקה להתקיים, שהדבר שמפחיד אותך איננו. אבל בצורה מאוד בסיסית, זה מנגנון. ככל שאנחנו גדלים, עומדים לרשותנו מנגנונים יותר משוכללים ופחות מזיקים כדי לעשות את זה, כי להתעלם מסכנה זה לא טוב".
היכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים שנותנים לנו נחמה היא חשובה וחזקה, וזה הכוח העצום של הדתות. הדת אומרת שסוף החיים זה לא סוף הסיפור. משהו נמשך גם אחרי המוות. והידיעה הזאת מאוד מנחמת. אסור לזלזל בה
אבל להכחשה הזו יש גם חיסרון: המציאות לא מחויבת לשתף איתה פעולה. וכשהיא מתעקשת להזכיר לנו כמה הכול שברירי, כמו למשל בשבעה באוקטובר, אנחנו צריכים גם סיפור שאפשר להמשיך איתו. רצוי כזה שבו הפרידה אינה סופית, ויש עוד סיכוי לפגוש את האנשים שאנחנו אוהבים.
"היכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים שנותנים לנו נחמה היא חשובה וחזקה, וזה הכוח העצום של הדתות", אומר פרופ' יובל. "הדת אומרת שסוף החיים זה לא סוף הסיפור. משהו נמשך גם אחרי המוות. והידיעה הזאת, או המחשבה הזאת, או יש שיגידו האשליה הזאת, מאוד מנחמת. אסור לזלזל בה. היא דבר חשוב מאוד".
לא רק שהיא מנחמת, היא גם לא פטנט בלעדי שלנו. "אנחנו, ההומו ספיאנס, לא היחידים שהנחמה הזאת הייתה קיימת אצלם", מגלה פרופ' יובל. "אנחנו חולקים אותה גם עם הניאנדרטלים. איך אנחנו יודעים את זה? מממצאים ארכיאולוגיים, שחלקם נמצאו בארץ ישראל, מראים שניאנדרטלים קברו את המתים שלהם עם צידה לדרך: אוכל, כלי נשק, דברים שישמשו אותם בעולם שמעל ומעבר. זה ברור שהניאנדרטלים האמינו שהם יכולים לעשות משהו כדי להקל על חייהם של האנשים שהם אהבו בעולם שמחכה להם אחרי שימותו".
ובכל זאת, הוא עצמו מתקשה לקבל את ההבטחה להמשך. "הדת חשובה והיא נותנת כוח להרבה אנשים, אבל אני אומר את דעתי האישית: היא לא עומדת במבחן המציאות", ממהר פרופ' יובל להסביר את עצמו. "אף אחד עוד לא חזר מהעולם הבא כדי להגיד: כן, כן, זה נכון, זאת רק ההתחלה", הוא אומר. "יש את כל המקרים של אנשים שכמעט מתו, ואז חוזרים ואומרים שראו אור גדול. עם כל הכבוד, הם לא באמת מתו. כשאני מסתכל על הדברים דרך הפריזמה המדעית, אין לנו אפילו בדל של עדות שהתודעה נמשכת אחרי המוות. הרושם הוא שזה לא קורה".
לעשות את הדבר הנכון
לא בדיוק התשובה שרובנו נרצה לשמוע אם נודה על האמת. אך פרופ' יובל מציע פתרון אחר. במקום השאלה "האם נהיה כאן", הוא מציע להתחיל בשאלה "מה נעשה כאן". היא אולי פחות מלהיבה מהבטחה לחיי נצח, אבל לפחות אפשר לקום מחר בבוקר ולעשות איתה משהו במקום להיאחז בדברים שאולי קיימים או לא. פרקטי למדי.
"אני חושב שיש לנו גם בדתות, ולא רק בהן, גישה שאומרת, בהינתן שהחיים שלך הולכים להיגמר, מה אתה עושה בחיים האלה שניתנו לך כאן ועכשיו, היום, כדי לעשות את הדבר הנכון, כדי להרגיש שתרמת, כדי להרגיש שעשית משהו?" הוא שואל. משם הוא פורש שתי גישות שונות.
"ניתן לראות את זה ב'מורה נבוכים' של הרמב"ם, את הניגוד הגדול בין אמונה לשמה לאמונה שלא לשמה", הוא מפרט. "אמונה שלא לשמה אומרת: אני מאמין באלוהים ואני מקיים את המצוות מפני שאני מקווה שאם אעשה ככה, אלוהים ידאג לי. אסור לזלזל בה. הרמב"ם לא זלזל בה, ואני לא מזלזל בה. אם אתה רוצה לראות את זה אצלנו: 'השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב'. זאת תמצית האמונה שלא לשמה. אתה מאמין באלוהים, ואתה מאמין שאלוהים ידאג לך וישמור עליך ויהיה לך רק טוב.
"אבל הרמב"ם אומר שיש עוד אמונה, שהיא נחלתם של מעטים, וזאת האמונה לשמה. היא אומרת: אני מאמין באלוהים לא בשביל מה שאלוהים יעשה בשבילי, אלא בשביל מה שאני אעשה כדי שהעולם הזה יהיה יותר טוב. האמונה שלי הולכת מלמטה כלפי מעלה. אני עושה משהו למען אלוהים שאני מאמין בו, ושאני חושב שאלוהים רוצה ממני. אני לא יושב וחושב איך אלוהים יפנק אותי, יציל אותי ומה הוא יעשה בשבילי".
כלומר?
"בוא, אני אספר לך סיפור על סבא שלי", אומר פרופ' יובל ומתייחס לסבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, המדען והוגה הדעות הדתי שנודע בלשונו החריפה. "סבא כתב הרבה על הדברים האלה, וכמובן חשב על העניין הזה כמו הרמב"ם", הוא אומר. "הוא סיפר לי על שיחה שהייתה לו עם אדם בכיר מאוד בעולם המשפט בישראל, שופט בבית המשפט העליון. אדם מוסרי וראוי, שחשב הרבה על הדברים האלה. האיש אמר לו שבעקבות אושוויץ ומלחמת העולם השנייה הוא איבד את היכולת להאמין באלוהים. ואז סבא אמר לו: 'אתה יודע, אני חושב שאם ככה, אז לפני אושוויץ אתה לא האמנת בשם, אתה האמנת בעזרת השם. אתה האמנת שאלוהים שומר עלינו ויעזור לנו, ובאושוויץ אלוהים לא שמר ולא עזר. אבל אם מראש אתה לא מצפה, אם האמונה שלך היא כזאת שאתה לא שואל מה אלוהים יעשה בשבילי, אלא שואל מהי חובתי בעולם הזה, מה אני צריך לעשות ואיך אני צריך להתנהג. בהינתן שהחיים שלי כל כך קצרים וייגמרו, מה אני אמור לעשות עכשיו? - אם זאת השאלה שאתה שואל, זאת אמונה לשמה'".
אפשר להמשיך להתווכח על מה שמחכה לנו בעולם הבא. בעולם הזה, בינתיים, יש די והותר עבודה. ואת המשמעות שפרופ' יובל מוצא בה הוא מציע גם למי שאין לו אמונה להישען עליה.
"אני חושב שהרעיון הזה מאוד חשוב", הוא אומר. "זה מה שאלבר קאמי הציע, ומה שוויקטור פרנקל, שגם היה באושוויץ, מציע ב'האדם מחפש משמעות'. זה מה שגם הבודהה לימד, אם מסתכלים על הבודהיזם לא בתור דת, אלא על הדברים שאמר הבודהה למאמינים שלו: להשתמש בחיים האלה כדי להשאיר את העולם הזה מקום קצת יותר טוב ממה שקיבלתם אותו. זה האתגר. אני חושב שזאת התשובה, ודווקא עכשיו, לנו פה, בימים הקשים שכולנו עוברים, זה מה שצריך להנחות אותנו".