העגילים הקטנים שעלולים לגרום לנזק בלתי הפיך
הפירסינג האוסטרלי, שבו כמה עגילים קטנים לאורך שולי האוזן, הפך לטרנד, אבל הניקוב באזור הסחוס עלול להסתבך ולגרום לזיהומים, לצלקות ואפילו לעיוות קבוע של האוזן. למה המיקום הזה רגיש במיוחד, אילו סימנים אסור לפספס ומה חשוב לדעת לפני שמצטרפים לטרנד?
אולי שמתם לב בזמן האחרון ללא מעט אנשים שמסתובבים עם שתיים או שלוש נקודות נוצצות באוזן. לאלו מכם שלא מעודכנים בצו השעה, נעדכן שמדובר בטרנד ישן-חדש של פירסינג ששוב צץ לו על פני השטח. ויש לו גם שם אקזוטי: פירסינג אוסטרלי. במבט ראשון הוא נראה עדין למדי - עגילים קטנים שמסודרים בשורה זה מעל זה ומדגישים את קו המתאר של האוזן. אבל דווקא המיקום שלהם, ממש על השוליים, מעורר שאלות על הסיכונים ועל מה שעלול להישאר באוזן גם אחרי שמוציאים את התכשיט.
הפירסינג האוסטרלי, שמוכר ברשת גם בשם Australianos, ממוקם בשפה החיצונית של אפרכסת האוזן, לרוב באזור האמצעי שלה. כל עגיל מוחדר בניקוב נפרד, כשהחלק הקדמי של התכשיט פונה החוצה. השם אינו מונח רפואי, וגם בקרב פירסרים אין הגדרה אחידה לחלוטין למיקום הניקוב. בפועל, מבנה האוזן והמיקום שנבחר קובעים כמה רקמה תחזיק את התכשיט ואם הניקוב יעבור בעור בלבד או יערב גם סחוס.
ד"ר שניר בר, רופא אף אוזן גרון במכבי שירותי בריאות מחוז הדרום, מכיר היטב את הפירסינגים השונים ואת הסיבוכים שעלולים להגיע בעקבותיהם. מבחינתו, מאחורי השם האופנתי מסתתרת קודם כול שאלה אנטומית. "המונח 'אוסטרלי' הוא לא מונח רפואי כמו שאר שמות העגילים 'הליקס, טראגוס' וכל מיני חלקים של אפרכסת האוזן שיש להם שמות אנטומיים", הוא אומר. "זה נחשב כנראה מאוד יפה ומתקדם, אבל טמונים בזה גם כל מיני אתגרים. זה אזור שנוטה יותר לסיבוכים, וגם הפירסרים יודעים את זה".
ההתרשמות שלו נשענת גם על מה שהוא פוגש במרפאה. "אני רואה לאחרונה יותר ויותר סיבוכים", הוא אומר. "לא מזמן נכנסה אליי למרפאה מישהי עם תלונה אחרת. כשהסתכלתי על הפירסינג שלה ראיתי גרנולציה (צמיחה לא תקינה של רקמה) באזור. שאלתי אותה על זה, והיא אמרה שהפירסר הנחה אותה להשאיר את העגיל ולהמשיך למרוח משחה. זו לדעתי טעות".
מיקום לדאגה
כדי להבין מדוע המיקום משנה, אפשר להתחיל בפעולה פשוטה: למשש את האוזן. התנוך הרך והגמיש שבתחתיתה מרגיש אחרת מהחלקים שמעליו. "העגילים הראשונים התחילו באזור התנוך, שהוא חלק מהאפרכסת שאינו מכיל סחוס, אלא רקמה רכה. זה הבדל מהותי מאוד, וכל אחד יכול לבדוק ולמשש אותו בעצמו", אומר ד"ר בר. "שאר האפרכסת מקבלת את הצורה שלה מהסחוס, שהוא רקמה קשיחה יותר מהעור ומהרקמות הרכות שעוטפות אותו. מרגע שהתחילו לשים פירסינגים בתוך סחוסים, התחילו גם הרבה בעיות".
אחד ההבדלים החשובים בין התנוך לסחוס הוא הדרך שבה הרקמה מקבלת חמצן וחומרי הזנה. "הסחוס לא מקבל אספקת דם ישירה מכלי דם", מסביר ד"ר בר. החמצן וחומרי ההזנה מגיעים מכלי הדם שבמעטפת הרקמה שסביבו, ומשם עוברים אל תוך הסחוס. "מפה מתחיל כל הסיפור של הסיבוכים, והרבה מהם מקורם בעובדה הזו", הוא מדגיש.
"אנחנו רואים לפעמים אנשים שמשכו זיהום יותר מדי. האזור נהיה בצקתי, והרקמה מתנפחת עד שהפירסינג או הסוגר שוקעים פנימה וננעלים בתוך העור. יש גם מקרים שבהם העור התנפח והסחוס עבר עיוות שנשאר קבוע"
הסיבוך הראשון שעליו מצביע ד"ר בר הוא זיהום. "אם הפעולה לא מתבצעת בצורה טובה, זיהום הוא כנראה הסיבוך הכי שכיח. חשוב לבצע אותה אצל אדם שהוכשר לכך, בעסק עם רישיון, עם ציוד חד פעמי ובאזור עבודה סטרילי ונקי", הוא אומר. "במקרים האלה יש חשיבות רבה לאופן שבו הפעולה נעשית, יותר מאשר לשם של הפירסינג. הסימנים לא חייבים להיות מיידיים. זה יכול לקחת כמה שעות או ימים. מתחילה תגובה של אודם, חום מקומי ונפיחות, וזה יכול להגיע עד כדי אבצס, כלומר מורסה, שמצריך חתך וניקוז של המוגלה".
לדבריו, רוב הזיהומים קלים וחולפים אם מטפלים בהם בזמן. "אנחנו רואים לפעמים אנשים שמשכו זיהום יותר מדי. האזור נהיה בצקתי, והרקמה מתנפחת עד שהפירסינג או הסוגר שלו שוקעים פנימה וננעלים בתוך העור", הוא מסביר. "אחר כך מאוד כואב להוציא אותם. צריך זריקה עם הרדמה וחתך, וזו פרוצדורה לא נעימה. כשזה קורה בילדים קטנים, לפעמים נדרשים ממש הרדמה מלאה וניתוח".
במקרים אחרים עלולה להיפגע גם צורת האוזן. "יש גם מקרים שבהם העור התנפח והסחוס עבר עיוות שנשאר קבוע. לפעמים נגרם לסחוס נזק בלתי הפיך, וזה משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה", אומר ד"ר בר. "זה לא התרחיש הסביר בכל מקרה, אבל צריך לזכור אותו ולא להזניח. אם יש חשד לסיבוך, חשוב לפנות לרופא".
לצד הזיהומים יש תגובות אחרות, שההבחנה ביניהן אינה תמיד פשוטה למי שמסתכל על האוזן בבית. גרד, בליטה או נפיחות יכולים להיראות דומים מבחוץ, אף שהגורם להם שונה.
"סיבוך נוסף הוא תגובה אלרגית של הגוף למתכת עצמה או דחייה של הפירסינג", אומר ד"ר בר. "יכול להיות קשה להבדיל את זה מזיהום, אבל לעיתים מדובר במשהו כרוני יותר. בזיהום הכאב יכול להיות חזק מאוד, אפילו בלתי נסבל. בתגובה אחרת ייתכנו פחות כאב ופחות אודם, יותר גרד, ותסמינים חלשים יותר שנמשכים לאורך זמן".
תופעה נוספת שהוא מתאר היא גרנולציה, שתוארה קודם, צמיחה של רקמה באזור הניקוב. "גם זו תגובה של הגוף, אבל היא יכולה להיות אפילו לא כואבת", הוא אומר. "מופיעה רקמה באזור הפירסינג, והיא יכולה לגרום לנפיחות ואולי לתחושת לחץ. מדובר בתגובה של הגוף ובתהליך ריפוי לא תקין. במקרים אחרים, מעצם הניקוב של העור יכולה להיווצר צלקת היפרטרופית או קלואידית", הוא מוסיף. "צלקת מעובה באזור הניקוב".
הקושי להבחין בין התגובות האלה הוא גם הסיבה שד"ר בר מבקש לא להשאיר את האבחון למי שביצע את הניקוב. "יש נטייה של מטופלים לחזור לפירסר שעשה להם את זה ולשאול אותו מה לעשות. גם הפירסר עשוי להרגיש אחריות ולקחת את הטיפול על עצמו", אומר ד"ר בר. "אבל טיפול בסיבוכים הוא לא התפקיד שלו. ברגע שיש סיבוך צריך לפנות לרופא. זה יכול להיות רופא משפחה, רופא אף אוזן גרון, פלסטיקאי או רופא אחר שמטפל בדברים האלה". משרד הבריאות מונה אודם, נפיחות, כאב והפרשות מהאזור כסימנים המחייבים בדיקה רפואית מיידית.
מחשבה תחילה
כשבאים לטפל בסיבוכים שנוצרו בעקבות הניקוב, עולה השאלה האם אפשר להשאיר את העגיל באוזן במהלך הטיפול. "מאוד קשה להגיע להחלמה טובה במקרים שבהם צריך להוציא את הפירסינג והוא עדיין שם, רק על ידי מריחה של משחה מסביב. זו טעות שאני רואה הרבה פעמים", אומר ד"ר בר. הוא מדגיש שיש חריגים להמלצה להסיר את התכשיט, וכאשר נדרשת הסרה, עדיף שרופא יבצע אותה.
"בתור התחלה צריך לוודא שהאפרכסת במצב טוב ותקין, שאין שם פצעים, נגעים, כוויות או דברים אחרים שעלולים להחמיר. דבר שני, לעשות את זה אצל אדם שהוכשר לכך, בעסק עם רישיון"
ההחלטה אם להסיר את התכשיט צריכה להתקבל לאחר בדיקה. לפי הנחיות שירות הבריאות הבריטי NHS, בחשד לזיהום יש להשאיר אותו במקומו, אלא אם רופא הורה אחרת. לכן אין להסיק שכל אודם או נפיחות מחייבים הוצאה עצמאית של העגיל.
אז איך בכל זאת אפשר להפחית סיכונים? "בתור התחלה צריך לוודא שהאפרכסת במצב טוב ותקין, שאין שם פצעים, נגעים, כוויות או דברים אחרים שעלולים להחמיר בעקבות הפעולה", אומר ד"ר בר. "דבר שני, לעשות את זה אצל אדם שהוכשר לכך, בעסק עם רישיון, שמשתמש בציוד חד פעמי ככל האפשר ופועל בהתאם לנהלים של משרד הבריאות".
כדאי לברר גם כיצד יבוצע הניקוב. משרד הבריאות מזהיר שקשה לנקות באופן יסודי אקדחי ניקוב, במיוחד את חלקי הפלסטיק שלהם, ושלא ניתן להעבירם במכשיר עיקור. איגוד הפירסרים המקצועיים (APP) מזהיר גם מפני פגיעה ברקמה ובסחוס בשימוש באקדח.
לאחר הפעולה, חשוב לקבל הוראות טיפול כתובות ולעקוב אחריהן. "יש המלצות לשימוש בתרסיסי מי מלח, וזה בסדר", אומר ד"ר בר. הטיפול היומיומי באזור הוא חלק מתהליך ההחלמה, אך אם מופיע שינוי שמעלה חשד לסיבוך, אין להסתפק בשגרת הניקוי.
"העגילים עצמם קטנים, וגם ההחלטה לעשות אותם עשויה להרגיש קטנה. הטיפול בסיבוך, אם מתפתח כזה, כבר יכול לדרוש הרבה יותר", אומר ד"ר בר. "אם יש חשד לסיבוך, חשוב לא להזניח ולפנות לרופא".