מה שאכלתם לפני גיל שנתיים יכול להשפיע עליכם עשרות שנים לאחר מכן
מחקר חדש מצא קשר בין אכילת מתוקים לבריאות נפשית. על פי ניתוח נתונים של יותר מ-46 אלף בני אדם בבריטניה, מי שאכלו פחות סוכר במהלך 1,000 הימים הראשונים להתפתחותם, היו בסיכון נמוך יותר לסבול מחרדה בבגרותם. החוקרים גם בדקו אם הגבלת הסוכר בילדות משפיעה על החיבה למתוק בהמשך
עד כמה משפיעה עלינו התזונה שלנו עוד לפני שאנחנו נולדים? מחקר חדש מצביע על קשר אפשרי בין החשיפה לסוכר בתקופה שמתחילה כבר ברחם ונמשכת עד גיל שנתיים, לבין הסיכון לפתח חרדה עשרות שנים מאוחר יותר.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Tanslational Psychiatry, התבסס על נתונים של 46,448 משתתפים שנולדו בבריטניה בין 1951 ל-1956. החוקרים ניצלו מצב היסטורי יוצא דופן: קיצוב הסוכר שהיה נהוג בבריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, והסתיים בספטמבר 1953.
הקיצוב החל ב-1940 והגביל, בין היתר, את כמות הסוכר למבוגרים לכ-40 גרם ביום. לאחר שהסתיים, צריכת הסוכר עלתה במהירות.
המצב הזה אפשר לחוקרים להשוות בין אנשים שבמהלך ההיריון ובחודשים או בשנים הראשונות לחייהם חיו בתקופה שבה צריכת הסוכר הייתה מוגבלת, לבין אנשים שנולדו לאחר שהקיצוב כבר הסתיים. התקופה שעניינה במיוחד את החוקרים הייתה 1,000 הימים הראשונים – מההתעברות ועד גיל שנתיים בערך. הם בדקו תקופות שונות של חשיפה לקיצוב, החל מחשיפה במהלך ההיריון בלבד ועד לחשיפה שנמשכה לאורך כל 1,000 הימים.
33% פחות סיכון לחרדה
הממצא המרכזי נגע לחרדה. בקרב המשתתפים שנחשפו לקיצוב הסוכר במשך התקופה הארוכה ביותר – כ-1,000 ימים – נמצא סיכון נמוך ב-33% להתפתחות חרדה בהשוואה למי שלא הוגבלו בכמות הסוכר.
גם בקרב מי שנחשפו לקיצוב במשך תקופות מעט קצרות יותר נמצאו בחלק מהמקרים קשרים דומים. ככל שהחשיפה להגבלת הסוכר נמשכה לאורך תקופה משמעותית יותר בתחילת החיים, הסתמנה מגמה של סיכון נמוך יותר לחרדה בהמשך. עם זאת, כשבוחנים את הסיכון המוחלט ולא רק את הפער היחסי, ההבדלים היו מתונים יותר. שיעור מקרי החרדה בקבוצות השונות נע בין 5.45% ל־6.29%. השיעור הנמוך ביותר נמצא באחת מקבוצות הקיצוב הממושך, ואילו השיעורים הגבוהים ביותר נרשמו בקבוצות שלא נחשפו לקיצוב.
החוקרים ערכו שורה של בדיקות נוספות כדי לבחון אם גורמים אחרים עשויים להסביר את התוצאות. גם לאחר שהתחשבו בכמות הסוכר שהמשתתפים צרכו בבגרות, הקשר בין קיצוב ממושך בתחילת החיים לבין סיכון נמוך יותר לחרדה נשאר מובהק.
החוקרים גילו גם כי בחלק מהניתוחים הקשר בין הגבלת הסוכר לסיכון נמוך יותר לחרדה היה משמעותי יותר בקרב נשים.
החרדה הופיעה גם בגיל מאוחר יותר
הבדל מעניין נוסף נמצא בגיל שבו אובחנה החרדה. בקבוצה שנחשפה לקיצוב במשך כל 1,000 הימים, הגיל החציוני שבו אובחנה חרדה היה 61.3. בקבוצה נוספת שנחשפה לקיצוב ממושך הוא עמד על 62.1. לעומת זאת, באחת הקבוצות שלא נחשפו כלל לקיצוב, הגיל החציוני לאבחון חרדה עמד על 55.6.
כלומר, מעבר לקשר לסיכון נמוך יותר, אצל חלק מהאנשים שנחשפו להגבלת סוכר בתחילת החיים, החרדה גם נטתה להופיע בגיל מאוחר יותר.
ומה לגבי דיכאון?
גם כאן החוקרים גילו בתחילה קשר. בקרב מי שנחשפו לקיצוב במשך כל 1,000 הימים, נמצא סיכון נמוך ב־29% לדיכאון בהשוואה לקבוצת הביקורת. אלא שבמקרה הזה התוצאה הייתה פחות יציבה. כאשר החוקרים ערכו ניתוחים נוספים והתחשבו גם בצריכת הסוכר של המשתתפים בהמשך חייהם, הקשר בין הקיצוב בתחילת החיים לבין דיכאון נחלש וכבר לא היה מובהק סטטיסטית.
גם גיל האבחון נטה להיות מאוחר יותר בחלק מקבוצות הקיצוב: בקבוצה שנחשפה לקיצוב במשך 1,000 ימים הגיל החציוני לאבחון דיכאון היה 59.1, לעומת 54.6 באחת הקבוצות שלא נחשפו לקיצוב.
פחות אוהבים מתוק – אבל לא בהכרח אוכלים פחות סוכר
החוקרים בדקו גם שאלה נוספת: האם חשיפה מוגבלת לסוכר בתחילת החיים משפיעה על היחס למאכלים מתוקים עשרות שנים מאוחר יותר? המשתתפים שצריכת הסוכר שלהם הוגבלה במשך כל 1,000 הימים, דיווחו על העדפה פחותה למזונות מתוקים בהשוואה לקבוצת הביקורת שלא הוגבלה בסוכר.
אבל התמונה נעשתה מורכבת יותר כאשר החוקרים בדקו את צריכת הסוכר בפועל בבגרות. בקרב המשתתפים שעבורם היו נתוני תזונה מפורטים, צריכת הסוכר הייתה דומה למדי בכל הקבוצות, ולא נמצאו הבדלים מובהקים בכמות הסוכר שנצרכה מדי יום.
במילים אחרות, מי שנחשפו לפחות סוכר בתחילת החיים אולי דיווחו על חיבה פחותה יותר למתוק – אבל הם לא בהכרח צרכו פחות סוכר בבגרותם.
גם במוח נמצאו הבדלים
חלק נוסף במחקר עסק במבנה המוח. ל־7,630 מהמשתתפים היו גם נתוני MRI מוחיים, שאפשרו לחוקרים להשוות את נפח החומר האפור ב-139 אזורים שונים במוח. בשלב הראשון נמצאו הבדלים מובהקים בין קבוצות הקיצוב ב-80 מתוך 139 האזורים שנבדקו. לאחר ניתוחים נוספים נותרו 11 אזורים שבהם נמצאו הבדלים בין רוב קבוצות הקיצוב לבין הקבוצה שלא נחשפה לקיצוב.
עם זאת, המחקר לא הראה שהשינויים האלה במבנה המוח הם שמסבירים את הקשר לחרדה. כאשר החוקרים בדקו מסלולים אפשריים שיכולים לקשר בין התזונה בתחילת החיים, מבנה המוח והמצב הנפשי, הקשרים לא היו מובהקים סטטיסטית.
לדברי החוקרים, 1,000 הימים הראשונים הם תקופה שבה המוח גמיש במיוחד, ובמהלכה תזונה עשויה להשפיע על התפתחות תאי העצב, על הקשרים ביניהם ועל מערכות הקשורות לוויסות מתח. עם זאת, עדיין לא זוהה מנגנון מדויק שיכול להסביר את הממצאים.
פרופ' נופר גייפמן מאוניברסיטת סארי, חוקרת בכירה במחקר, ציינה כי אף שהמשתתפים הגדילו את צריכת הסוכר לאחר שהקיצוב הסתיים, נראה שלסביבה התזונתית שאליה נחשפו בתחילת חייהם הייתה השפעה על בריאות הנפש שלהם.
אבל יש גם מגבלות
למרות התוצאות המסקרנות, החוקרים מזהירים מפני מסקנות מרחיקות לכת. ראשית, מדובר במחקר תצפיתי. החוקרים יכולים לזהות קשר בין חשיפה לקיצוב הסוכר לבין חרדה עשרות שנים מאוחר יותר, אבל אינם יכולים להוכיח שהפחתת הסוכר היא שגרמה ישירות להבדל.
גם החשיפה לסוכר לא נמדדה באופן אישי אצל כל תינוק או אם. החלוקה לקבוצות התבססה על מועד הלידה ועל משך הזמן שבו המשתתפים היו אמורים להיות חשופים למדיניות הקיצוב.
בנוסף, סוכר לא היה המזון היחיד שהיה נתון לקיצוב באותה תקופה. גם מוצרים כמו גבינה, חמאה, דגנים ובשר הוגבלו. עם זאת, קיצוב הסוכר הסתיים מוקדם יותר מהקיצוב של רוב מוצרי המזון האחרים, עובדה שאפשרה לחוקרים לבחון אותו בנפרד במידה מסוימת.
החוקרים מציינים גם כי ייתכנו גורמים נוספים שלא נמדדו או שלא ניתן היה להביא בחשבון במלואם, ולכן אי אפשר לשלול הסברים אחרים לממצאים. מאחר שכל המשתתפים שנבדקו נולדו בבריטניה בתקופה היסטורית מסוימת, גם לא ברור אם אפשר להשליך את התוצאות במלואן על אוכלוסיות אחרות.
ובכל זאת, התמונה שעלתה מהמחקר הייתה עקבית במיוחד בכל הנוגע לחרדה: חשיפה ממושכת יותר לקיצוב הסוכר במהלך 1,000 הימים הראשונים הייתה קשורה לסיכון נמוך יותר לחרדה בבגרות, והקשר נשמר גם לאחר שהחוקרים התחשבו בצריכת הסוכר עשרות שנים מאוחר יותר.