כמה דברים שצריך לדעת לפני ששוב מקשיבים לתחושות הבטן
אנחנו אוהבים לחשוב שתחושת הבטן יודעת לזהות מה טוב לנו ומה מסוכן, אבל מאחוריה יכולים להסתתר גם פחדים, טראומות ודפוסים מהעבר. ד"ר ליאת יקיר מסבירה מה באמת קורה בגוף כשאנחנו מרגישים ש"משהו לא בסדר", מתי כדאי להקשיב לתחושה הזאת ובאילו מקרים כדאי להעביר את ההגה למוח
אנחנו עומדים לפני החלטה חשובה, וכל הסיבות לבחור בה כבר מסודרות יפה בראש. ההצעה טובה, האדם שמולנו נשמע משכנע, הכול מסתדר. כמעט. משהו שם בכל זאת מפריע לנו. אנחנו עוברים שוב על הפרטים בדקדוק, מחפשים את הקאצ', אבל מתקשים להסביר אפילו לעצמנו למה מתחשק לנו לקום וללכת. "עזוב", אנחנו אומרים למי שמנסה להבין, "יש לי תחושת בטן". ארבע מילים שיכולות להספיק כדי לשנות סדרי עולם - לבטל תוכניות, לפסול הזדמנויות או להתרחק מאנשים, גם בלי ראיה אחת שמשהו באמת לא בסדר. לפעמים נתגאה בכך שהקשבנו לה. בפעמים אחרות נישאר לתהות על מה ויתרנו.
"להקשיב לבטן" אנחנו אוהבים לקרוא לזה בישראל, אך תחושת בטן היא מושג אוניברסלי. באנגלית אומרים "Gut Feeling", בגרמנית "באוכגפִיל", ובצרפתית ובספרדית מדברים גם על תחושה מוקדמת, מעין ידיעה שמגיעה לפני ההסבר. בעולם המחקר ידברו על אינטואיציה: שיפוט שמופיע במהירות, בלי שאנחנו יודעים לפרט את הדרך שעשינו עד אליו. השם נשמע מסודר יותר, אבל החידה נשארת אותה חידה: מה בעצם נקלט אצלנו באותו רגע, ועד כמה אפשר לסמוך על מסקנה שהגיעה בלי להציג את הנימוקים שלה?
"מערכת העצבים שלנו לא מורכבת רק מהמוח. בגוף יש כ-135 מיליארד תאי עצב, כ-90 מיליארד מהם במוח", מסבירה ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית בעלת דוקטורט בגנטיקה, מרצה וחוקרת את הביולוגיה של הרגשות. מבחינתה, גם החלטה שנראית לנו שכלתנית לגמרי אינה מתקבלת במנותק ממה שמתרחש בגוף.
"אינטואיציה, תחושות בטן, כלל התחושות האלה קשורות לאופן שבו כל מערכת העצבים שלנו פועלת. עד תחילת שנות האלפיים ההנחה הייתה שבן אדם מקבל החלטות ופועל מהשכל, ואז הכלכלה ההתנהגותית הראתה שאנשים לא רציונליים, מונעים על ידי רגש", היא אומרת. המחקרים שערערו על דמותו של האדם הרציונלי החלו להתפרסם כבר בשנות ה-70, בעבודתם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי מהאוניברסיטה העברית. הם הראו שהבחירות שלנו מושפעות גם מהטיות ומהאופן שבו האפשרויות מוצגות לנו. ב-2002 זכה כהנמן בפרס נובל על תרומתו לתחום.
שיא הרגש
אולי לפני הכול, ננסה להבין מהו רגש. "שינוי במצב התודעה בעקבות הפרשה של כימיקלים ושינויים במערכת העצבים בהתאם למסרים מהסביבה", עונה ד"ר יקיר. "הרוב כלל אינו מודע לנו. מערכת העצבים כל הזמן סורקת את הסביבה ומחפשת מסרים של איום וביטחון. 95% מהתקשורת בינינו היא לא מילולית. המסרים יכולים להיות מראות, קולות, הבעות פנים, צלילים, מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו 'וייבים', 'אנרגיות'", היא מגלה. לשם המחשה, היא מתארת תחושה מוכרת שרובנו מזדהים איתה: "הרבה אנשים אומרים 'אני נכנסת לחדר ולא יודעת למה בא לי לצאת משם, משהו באנרגיה לא בא לי טוב'. אבל אלה בעצם תחושות שהגוף קולט. הוא כל הזמן סורק".
ואכן סורק הוא. לפעמים די בהבעת פנים, מינורית ככל שתהיה, כדי ששיחה תקבל תפנית. "בן אדם יכול להגיד לך 'לא אמרתי כלום', אבל הבעת הפנים שלו עוררה בך תחושה לא טובה של איום. מערכת הסטרס מופעלת, אתה מרגיש שמשהו מתכווץ ובא לך לצאת משם", אומרת ד"ר יקיר. "יש מי שקופא במקום ולא יודע מה להגיד, אחר מגיב באגרסיביות, ויש מי שמנסה לפייס, לציית או לרצות".
"אתה פוגש מישהו ואתה מהר מאוד מרגיש בנוח, כי הוא הפעיל אצלך את מערכת הביטחון. לפעמים האדם הזה רק מזכיר לנו משהו מוכר ואז הגוף מרגיש פחות מאוים. למשל, ישראלים בחו"ל מרגישים יותר בנוח עם ישראלים"
אבל למה אותו מבט או משפט חולפים ליד אדם אחד, ואצל אחר מעוררים סערה? "לכל בן אדם יש טריגרים", אומרת ד"ר יקיר. "אותה מילה תעורר תגובה שונה אצל שני אנשים שונים כי לכל מערכת העצבים יש זיכרון. לכן גם שיחה שנשמעת תמימה לאחד הצדדים יכולה להסתיים בכעס. האדם האחר לא מבין: מה כבר אמרתי, למה הוא מתעצבן ככה? וגם האדם עצמו לא יודע להסביר".
זה פועל גם בכיוון ההפוך. "אתה פוגש מישהו ואתה מהר מאוד מרגיש בנוח, מספר לו דברים אישיים בלי שאתה מבין למה, כי הוא הפעיל אצלך את מערכת הביטחון", אומרת ד"ר יקיר. "אם המערכת מרגישה ביטחון, היא נרגעת. לפעמים האדם הזה רק מזכיר לנו משהו מוכר ואז הגוף מרגיש פחות מאוים עם אדם מוכר מאשר עם בן אדם זר לגמרי. למשל, ישראלים בחו"ל מרגישים יותר בנוח עם ישראלים".
רק כשהמפגש כבר מאחורינו מגיעה פתאום התהייה למה סמכנו על אדם מסוים, ומן האחר רצינו להתרחק. "רוב התהליך הזה הוא לא מודע והוא יכול לעבור אחר כך למודעות. אני תמיד אומרת שקודם אנחנו פועלים מהבטן, ואחר כך החלק הרציונלי, המוח, האונה הקדמית, נותן את ההצדקה ההגיונית: למה עשיתי מה שעשיתי או פעלתי כמו שפעלתי".
זה מתחיל מבפנים
אבל אם הבטן, המחשבה והרגש עובדים יחד, למה דווקא הבטן קיבלה את הקרדיט? במשך שנים נתנו למעיים תפקיד לא זוהר: לטפל בארוחת הצהריים ולהניח לנו להמשיך בחיים. אך בשנים האחרונות התברר כמה קצר התיאור הזה. נמצא כי אוכלוסיית החיידקים במעיים, המיקרוביום, משפיעה גם על מערכת העצבים, כי הקיבה והמעיים מקיימים קשר רצוף עם המוח דרך עצבים והורמונים, וכמו כן נחקר גם הקשר בין המיקרוביום לבין חרדה ודיכאון. אבל האם הם קשורים גם לרגע שבו אדם זר לא בא לנו בטוב עוד לפני שפתחנו איתו שיחה של ממש? כאן ד"ר יקיר מפנה אותנו אל משהו שפועל ממש בדפנות המעיים: למעיים יש מערכת עצבים משלהם.
"500 מיליון נוירונים מעצבבים את המעיים", היא אומרת על מערכת העצבים המעית, המכונה "מוח המעיים" - המוח השני. "זה המון. זה כמו מספר הנוירונים שיש למוח של תמנון. אלא שלא הכול מושלם. גם כשהיא טועה, תחושת הבטן לא מגמגמת. היא לא מספרת לנו אם קלטה סכנה כאן ועכשיו או שלפה מהזיכרון פחד ישן. כדי להבין למה שתי האזהרות האלה מרגישות דומות כל כך, צריך לשאול מה מערכת העצבים מנסה לעשות בשבילנו.
״המטרה של כל מערכת העצבים היא למנוע מאיתנו לחוות כאב כדי שנשרוד״, אומרת ד״ר יקיר. ״מילים כמו שגשוג, הגשמת פוטנציאל והגשמה עצמית הן המצאה שלנו. הכוח האבולוציוני שיצר אותנו, כמו כל בעל חיים אחר, מכוון להימנעות מסכנה. אם נפגשת עם בן אדם והוא עשה רושם ראשוני שלילי, ייקח שש פגישות לתקן את הרושם. המוח מתוכנת להתמקד בשלילי בערך פי שלושה עד שישה״.
"אם אנחנו למודי טראומה, לפעמים עדיף לא להקשיב לאינטואיציה. למשל בעסקים או בזוגיות, המערכת תרצה למנוע ממני לחוות שוב כאב. אני יכולה להגיד לעצמי: אוקיי, חוויתי טראומה, ולכן אני מנסה לפסול כל בן אדם שאני פוגשת"
ולפעמים האדם החדש מתחיל את הדייט במינוס, רק בגלל שאת הרושם השלילי השאיר מישהו שפגשנו לפניו. "אישה שעברה מערכות יחסים כושלות, שבגדו בה או עזבו אותה, רוצה זוגיות ומחפשת", מתארת ד"ר יקיר. "אבל בכל דייט תחושת הבטן תגיד לה למה הוא לא מתאים. היא תמיד תמצא סיבה, כדי להימנע מכאב".
במקרים אחרים הפחד מתחיל עוד לפני שהספקנו להיכוות בעצמנו. "זו יכולה להיות גם טראומה של ההורים", ממשיכה ד"ר יקיר. "למשל, אבא שהיו לו קשיים עם כסף ופשט רגל. הילד שומע בבית מגיל צעיר: 'לעשות עסקים זה מסוכן'. הוא שומע דברים שליליים שההורים חוו והעבירו לו".
ההיסטוריה חוזרת
אם כך, נשאלת השאלה איך מונעים מהעבר להטיל וטו על ההווה, בלי להשתיק אזהרה שאולי כדאי להקשיב לה? "אם אנחנו למודי טראומה, לפעמים עדיף לא להקשיב לאינטואיציה", אומרת ד"ר יקיר. "למשל בעסקים או בזוגיות, המערכת תרצה למנוע ממני לחוות שוב כאב. אני יכולה להגיד לעצמי: אוקיי, חוויתי טראומה, ולכן אני מנסה לפסול כל בן אדם שאני פוגשת. אבל אני עובדת גם עם החלק הרציונלי".
אך היחס לעבר הוא מורכב. לא תמיד הוא דוחף אותנו להתרחק. לפעמים הוא מושך אותנו דווקא בחזרה אל מה שכבר הכאיב לנו. "הרבה פעמים אנשים אומרים: אני חוזר על אותו דפוס", אומרת ד"ר יקיר. "זה גם חלק מטראומה, מושג הנקרא 'טראומה בונדינג'. הרבה פעמים המערכת מחפשת את המוכר, ולכן אנחנו עלולים לחזור על חוויות שליליות שחווינו. דווקא חוויה חדשה היא לא מוכרת".
כדי לא להישאר בלופים של שחזור דפוסים או הימנעות בכל החלטה, יקיר מדברת על החשיבות של עיבוד החוויות שיצרו את הדפוס. "במצב האידיאלי אנחנו צריכים לעבד את החוויות הרגשיות השליליות האלה, ורק אחר כך נגיע לאיזון פנימי שבו המערכת לא תראה בכל דבר איום באופן לא מודע. ללא עיבוד של הזיכרון התאי של הטראומה בגוף, במוח המעיים, במוח הרגשי ובחלק הרציונלי, לא נוכל לצפות לקבל החלטות טובות". ובכל זאת, היא מדגישה שהעבר אינו חייב להכריע. "לא משנה מה עברנו בחיים, יש לנו את היכולת להבין את המעשים, את ההתנהגויות ואת ההחלטות שלנו. אנחנו היצור היחידי שיש לו בחירה חופשית לשאול: מאיפה זה בא? אם אנחנו מפעילים את החלק הזה, אנחנו לא חייבים להמשיך לעבוד לפי דפוסים לא מודעים.
"חשוב לשאול: למה אני חושבת ככה? למה אני פועלת ככה? זו השאלה שצריכים לשאול את עצמנו כדי להתחיל להבין את צורת קבלת ההחלטות שלנו. איך אני מקבלת החלטה, על סמך מה, אילו תחושות מגיעות מהעבר ואילו שייכות להווה". זו שאלה שאפשר להפנות גם לתחושת בטן משכנעת במיוחד, לפני שנותנים לה את המילה האחרונה.
ולצד הבירור הזה, יקיר מציעה לבדוק את התנאים שבהם אנחנו נדרשים להחליט. "הטיפ הכי חשוב שלי לקבלת החלטות הוא הפחתת סטרס", היא מדגישה. "ברגע שהסטרס גבוה, מקבלים את ההחלטות הכי לא טובות שאפשר, כי בזמן הזה הקורטיזול מכבה את החלק הרציונלי. מי שחושב שאנשים מתפקדים טוב בלחץ לא יודע על מה הוא מדבר. לחץ וסטרס כרוני פוגעים בקבלת החלטות". כשאפשר לדחות את ההכרעה, היא מציעה קודם "להפחית את רמות הסטרס כדי שהמערכת תוכל לעבוד באיזון נכון וברגיעה".